"ותקנם בעצה טובה"
הכתובת הייתה על הקיר. עסקת החטופים תעמיק את הקרע, שבין כך קיים בעם. וכואב יותר, גם בתוך משפחות החטופים עצמן. בטוח שכולם, אבל באמת כולם, מתפללים ורוצים לראות את החטופים כולם כאן ועכשיו. החיים והמתים. המחלוקת – והיא אמיתית – היא על המחיר, ועל האיך. אף לא אחד רשאי להעמיד עצמו בנעלי משפחות החטופים. סביר ואולי אך טבעי, שאלה שיקיריהן אמורים להשתחרר בפעימה הראשונה יתמכו בעסקה, וסביר ואך טבעי שאלה שיקיריהן לא צפויים להשתחרר בפעימה הראשונה יתנגדו לעסקה בשיעורין וידרשו בתוקף, ובדין, רק עסקה כוללת כאן ועכשיו. הצדק עם כולם. החששות, של כל הצדדים, יש להם על מה להישען. הבעיה היא שישראל לא עושה את העסקה עם עצמה, אלא עם גורם מנוול, שחיי אדם אינם נחשבים בעיניו, וכל מטרתו לשרוד כגורם שלטוני בעזה. הבעיה היא ש-98 חטופים שלנו בידיו, וכל יום שעובר עלול להיות קריטי עבורם. השיקולים של שני המחנות לגיטימיים, אמיתיים ומובנים. ויש כמובן גם את השיקול הביטחוני החשוב, מה יהא על מדינת ישראל בכלל ועל חבל עוטף עזה בפרט אם ולאחר שכוחות צה"ל ייסוגו מפילדלפי במסגרת ההסכם האמור. המון שאלות באמת חשובות, המון מחשבות, הערכות, לא מדע מדויק. גם לתורת הסיכונים יש משקל חשוב בסוגיה הקריטית הזו (ואת ההיבט הפוליטי-קואליציה עדיף שלא לכרוך עם הנושאים באמת חשובים דלעיל). אני בטוח שההחלטה בעניין העסקה היא אחת ההחלטות הכי קשות והכי מהותיות שקיבל על עצמו בנימין נתניהו, ובטח ובטח כל אחד מהשרים. ייתכן שבמחדליו ובמחדלי הצבא והשב"כ הוא דחף עצמו לשם, לא זו כרגע השאלה. נראה שהגיע זמן הכרעה.
בעיניים שלי, את ההחלטה של נתניהו ללכת עתה על עסקה חלקית (כך מסתמן, נכון ליום ג'), הוא לא קיבל בגלל לחץ המשפחות. נתניהו פשוט לא עמד בלחץ של הנשיא הנכנס טראמפ, שהבטיח גיהינום אם החטופים לא ישוחררו עד כניסתו לבית הלבן, ולא רק לחמאס. משפחות החטופים הצפויים להשתחרר בפעימה הראשונה חייבות הרבה לטראמפ. המשפחות האחרות, גם אם כועסות שאפשר עסקה לשיעורין, עדיין יכולות להשליך יהבן עליו. הרבה יותר מאשר על מנהיגינו שלנו. ובעיניים שלי, אם בדונלד טראמפ האיש עסקינן, ובכהונה שנייה שלו (שלישית אינה אופציה, חוקית) בה בד"כ הנשיא מרגיש משוחרר מאילוצים ומהתחייבויות קודמות, לא בטוח שנתניהו וממשלת הימין ימין שלו יכולים לישון בשקט, בטח ביחס למה צפוי ברצועת עזה. בימים האחרונים מתרבים הסמנים שוושינגטון, כולל הממשל החדש, מקדמים מהלך שהרשות הפלשתינית היא שתשלוט בעזה, תוך כדי מיטוט חמאס. ירושלים הרשמית, ככל הידוע, לא מתלהבת מכך שהרש"פ תחזור לשלוט גם ברצועת עזה, הגם שאין לה עמדה ברורה מי כן. תחושת הבטן שלי, עם כל הטענות הצודקות שהיו לנו כלפי הנשיא ביידן על יחס עוין לפרקים (לצד תמיכה צבאית ומדינית ענקית בעת המלחמה), עם הנשיא טראמפ, שפעמים הרבה נראה כמי שפועל מהבטן ולא מהראש – לא בטוח שנרווה רק נחת. גם נחת (בכוונתו לקדם את הנורמליזציה עם סעודיה, אולי גם יגלה יותר הבנה לבנייה ישראלית בחלקים מסוימים ביו"ש), אבל גם לחצים שקשה יהיה לעמוד בפניהם.
ולסיום על העסקה: על כל משפחה שיקירה אמור לחזור בפעימה הראשונה, יש יותר משתי משפחות גרעיניות שיקיריהן נשארות שם, במנהרות עזה. ויש גם עם שלם כאוב, מודאג, המזדהה עם משפחות החטופים כולן. אלה שזכו ויקיריהן חוזרים – בוודאי שמחות, אף שהמון קשיים עוד בדרכן להשתקם. בטוח ששמחתן מאופקת, וכך צריך להיות במציאות המורכבת הזו. לא זמן חגיגות הוא, אפילו לא לצילום רה"מ נתניהו מחבק על כבש המסוק חטופה השבה הביתה אחרי 460 פלוס ימים בשבי חמאס. ממש לא (כאמור, הטור נכתב ביום ג', כשמסתמן שתיחתם עסקה).
 
 
 
 
היערכו לרבנים החדשים
תחושת בטן שלי: לרבים מאיתנו לא באמת אכפת מי ימונה לרב הראשי של היישוב בו הוא מתגורר. נסתדר בלי, נסתדר עם, הכל בסדר. אבל המכניזם עובד, ושר הדתות, מיכאל מלכיאלי מש"ס, הוא רץ מרתון בכל הקשור למינוי רבנים. אי שם בנובמבר האחרון הוא חתם על תקנות לבחירת רבני ערים ויישובים ב-54 רשויות שהתקן לפונקציה הזו אינו מאויש, ובכך נתן את יריית הפתיחה למהלך גדול, שהצלחתו, כלומר בחירת כמה שיותר רבנים עם אוריינטציה ש"סניקית, תזניק את מניותיו בעיני הממליך מלכים שם, קודמו-קודמו בתפקיד, אריה דרעי. מלכיאלי יודע לעבוד, וההליך מתקדם. בארבע רשויות – אורנית, אלקנה, גדרה וערד – הושלמו כבר כל השלבים, כולל הוצאת כתב מינוי לוועדת הבחירות. הווה אומר, היום, מחר או בעוד שבועיים יתעוררו התושבים שם לקול מצהלות מקורבי רב פלוני אלמוני שנבחר בשעה טובה ומוצלחת ברוב קולות חברי הוועדה. קבלו את המרא דאתרא שליט"א. רשימת היישובים שההליך הזה הולך לבקר אותם בקרוב היא ארוכה ומגוונת. היא כוללת את: אורנית, אליכין, אלקנה, אפרת, אריאל, אשקלון, באר שבע, בית אריה, בית שמש, ביתר עילית, בני ברק, בני עייש, בנימינה-גבעת עדה, גבעת שמואל, גבעתיים (בשבוע שעבר נפטר הרב גליקסברג), גדרה, הוד השרון, הרצליה, הר אדר, חיפה, חריש, טבריה, טירת הכרמל, יהוד-מונוסון, יקנעם, ירושלים, כפר סבא, כפר שמריהו, כפר תבור, מטולה, מעלה אפרים, נתניה, ועוד ועוד.
מה שונה הפעם מפעמים עברו? הרבה. התקנות החדשות, פרי בישולו של השר מלכיאלי, מעניקות לשר הדתות ('במקרה' זה הוא) סמכויות רבות הן על ההליך כולו והן על מינוי חברי ועדת הגוף הבוחר. למשל, שחצי מהחברים הם נציגי המועצה המקומית והחצי השני נציגי ציבור. ומי ממנה חצי מנציגי הציבור? ניחשתם נכון. מעכשיו, כבוד השר. לרשות המקומית נשאר למנות רק חצי. ומה אם הם לא מגיעים להבנות ובתום חודש לא ממנים את חברי הגוף הבוחר? שוב ניחשתם נכון. השר יהיה רשאי אז למנות בעצמו את כולם. דמוקרטיה, לא? ויש שם בתקנות האלה עוד כל מיני קונצים, למביני דבר בלבד, שמעצימים את כוחו של כבוד המיניסטר, ואין זה המקום לפרטם.
ב'שורה התחתונה', הליך בחירת רבנים ראשיים ליישובים בהם פונקציה כזו חסרה הוא אולי מבורך. אבל זאת כאשר הבחירה אינה נגועה כמעט כולה בקשרים לאנשים ה'נכונים', אלא בכישורים. ובהתאמה ליישוב הספציפי. למרבה הצער והבושה, כל זה כבר כמעט אינו רלוונטי ברגע שהפוליטיקה המכוערת קובעת כל מה שיקרה על המגרש הזה. אז, שיהיה בהצלחה. אישית, אני מכיר כמה רבנים צעירים 'סרוגים' שהגישו מועמדות ליישובים 'סרוגים'. השכל הישר נותן סיכוי לכך שש"ס תותיר כמה עצמות במקומות יישוב כאלה לנציגים 'סרוגים'. קחו עצם, תנו את הנתחים העסיסיים. במצבה הפוליטי של (מגזר) הציונות הדתית – נגיד תודה גם על זה.
ובתוך כך, בקרוב ייערכו בחירות למועצת הרבנות הראשית לישראל, עוד גוף שבתכל'ס לא בדיוק ברור מה הוא עושה ובשביל מה צריך אותו. אבל יש דבר כזה. הממשלה אישרה ביום ראשון את מינוים של השר מיכאל מלכיאלי והשרה אורית סטרוק לנציגי הממשלה בגוף הבוחר של מועצת הרבנות הראשית. בנוסף, אישרה הממשלה את עשרת נציגי הרבנים בגוף הבוחר ואת עשר נציגות השר בגוף הבוחר. כשייבחרו רבנים ראשיים לערים הגדולות: תל אביב, חיפה, ירושלים ובאר שבע, הם ימונו אוטומטית למועצת הרבנות הראשית. יתרון לגודל. וגם חוק הרבנים, ובשמו הקולע יותר 'חוק הג'ובים, אמור היה להידון בכנסת ביום רביעי, לאחר שבן גביר הסיר את ההתנגדות שלו לאחר שקיבל את מבוקשו לתקציב משרדו. מה שנקרא- בשר וחלב בקדרה אחת.
 
קצת ריח ליזול לא היה מזיק
 
כמו רבים וטובים, הנוהגים לבקר בבני ברק בלילה שבין חמישי לשישי, להתבשם מהאווירה המיוחדת ולא להחמיץ את טעימת החמין המהביל וקפיצה למאפיית ויז'ניץ' להצטייד בחלות לשבת – נראה שגם אלוף דוד זיני שותף לטרנד הזה, ואחת לכמה שבועות הוא מקיים את 'המצווה' הזו לנפש. אלא שלא כמונו, שכל מטרת הביקור היא ליהנות, אלוף זיני מגיע (גם) לעבוד. מן הסתם בנושא גיוס חרדים, עדיף אלה שאינם לומדים. החברותא שלו הוא עוזרו רס"ן מולי בוימל, חרדי מבטן ומלידה ש'חצה את הקווים', התגייס ובעיקר מחפש את הנוסחה איך מגייסים צעירים חרדים לצה"ל, הרבה יותר, טוב יותר, ומוציאים אותם בתום השירות לא פחות חרדים מכפי שנכנסו. אז, יש פעמים שזיני ובוימל צולחים את הביקור הזה בשלום ויש, כמו שקרה בחמישי שעבר, שלא. כמה פרחחים מהפלג הקנאי הירושלמי זיהו אותם (וזו לא חוכמה כ"כ גדולה, לפחות זיני בא עם מדים ודרגותיו הבכירות במקומן), ובתוך דקות, עשרות פרחחים כאלה, לא רק ילדוד'ס, צרו על המסעדה בה ישבו זיני את בוימל (לי זה הזכיר את אנשי לוט שצרו על ביתו שעה שהכניס אליו את המלאכים), צעקו לעברם קריאות גנאי ('נאצים', 'רוצחים', לדוגמה), עד ששוטרים שהגיעו למקום חילצו את שני הקצינים הבכירים לניידת בעוד חבריהם מרחיקים את הפורעים ועוצרים שלושה מהם.
בעיניים שלי, בושה. לא רק לפרחחים האלה, אלא גם למדינה שמאפשרת לדבר כזה לקרות. השלושה הובאו למחרת בבוקר לבית משפט שלום כחשודים בתקיפת אלוף זיני, אבל בית המשפט, ברוב נדיבותו (ולטעמי כסילותו), שחרר אותם הביתה לאחר שהתחייבו בין היתר להתייצב לחקירה בכל עת שיידרשו. מעבר לכך שאני לא בטוח שהם יתייצבו כשייקראו, לטעמי היה נכון להשאירם כמה ימים בקלאבוש, עם ריח נפטלין או ליזול, כמו שצריך וראוי, למען ישמעו וייראו. ואח"כ, שבית משפט יחליט מה שיחליט. זו לא הפגיעה בכבוד של זיני ובוימל. זו הפגיעה בכבוד של כל אחד מאזרחי המדינה הזו שהוא או בנו/בתו/אחיו/אחותו/אביו היו בצבא. ובעיניים שלי, כל הגינויים שהוציאו הפוליטיקאים, כולל רה"מ, אינם שווים (לא שמעתי גינויים מצד פוליטיקאים חרדים. ואם היו, סליחה) אם לא מתלווים אליהם צעדי ענישה והרתעה מיידיים. שיעור א' בשנה א' בלימודי הקרימינולוגיה: אם דוחים את הענישה, היא אינה אפקטיבית. ענישה – כאן ועכשיו, מגיעה להם.
 
 
לא מכבד ולא מכובד
 
חברה נורמלית מתנהלת לאור ערכים ולסמלים, גם סמלי שלטון, יש חלק בהקניית הערכים עליהם בנויה החברה לדורות הבאים. פעמים שמדובר בסמלים דוממים כמו: המנורה והדגל, ופעמים שמדובר בסמלים שמאחוריהם עומדים אנשים בשר ודם. נשיא מדינה, למשל. רב ראשי, למשל. שופט, למשל. משרות בכירות כאלה שהאדם שהחזיק בהן כדין נושא אותן איתו לכל חייו. נשיא? אם כהונתו פגה בתום עשור, לעולם ייקרא הנשיא פלוני אלמוני. יהיו שיוסיפו 'לשעבר', אך רבים יבליעו או יעלימו זאת. נשיא לכל החיים, גם אם רק בתואר ולא בפועל. להבנתי הקטנה, מציאות זו מחייבת גם את ה'לשעברים' בהתנהגות מסוימת לכל חייהם. מסתכלים עליהם, בוחנים אותם, מצפים מהם. למרבה הצער, היו לנו דוגמאות של 'לשעברים' שחצו את כל הקווים כולל זה הפלילי (משה קצב, מצגר, אולמרט ואח'), אך לא עליהם אני מכוון כאן. הנשיא לשעבר רובי ריבלין פרסם בימים אלה ספר חדש (בהוצאת 'ידיעות ספרים') בו, בין השאר, הרבה לתקוף, גם מתחת לחגורה, את בנימין נתניהו ואשתו שרה, את סמוטריץ', בן גביר ואחרים. במסגרת קידום המכירות הוא נתן ספוילרים לנדב אייל ב'ידיעות אחרונות'.
בהודעה רשמית נגד הנשיא לשעבר רובי ריבלין, הגיבו בליכוד: ״ריבלין, שנבחר כנשיא בקולות הימין, חתך מייד לשמאל ומאז הוא לא מפסיק להכפיש ולבוז לאלו שבחרו בו. האיש הצבוע, שמכר את דירתו סמוך לסיום תפקידו כדי לקבל מימון שכירות מהמדינה לכל החיים, שהגן על יאיר גולן שהשווה את החברה הישראלית לעליית הנאציזם, לא מפסיק להכפיש את ראה״מ ורעייתו כדי להתחנף לשמאל הקיצוני ולזכות בהגנתם, לא יטיף מוסר לאיש. אף אחד כבר לא קונה את ההגיגים השדופים והצבועים שלו״. מודה, הרגשתי מאוד לא נוח עם נוסח תגובת הליכוד לריבלין, אבל נזכרתי שהפעם בעצם הוא התחיל, הוא 'הרים להנחתה'. מגיע לו, אבל לטעמי לא מגיע לנו, אזרחי המדינה הקטנים, שנשיא לשעבר (ובתואר לכל החיים) יתבטא כפי שריבלין התבטא, וגם לא ראוי שמפלגת השלטון לא תתבטא כך כלפי נשיא לשעבר (ובתואר לכל החיים). הנשיא, בית משפט העליון, הרמטכ"ל, הרבה מדי מסמלי השלטון שלנו חוטפים על הראש מכל הכיוונים, ומתבהזים. בעיניי- התבזות שלהם זו גם התבזות שלנו. האזרחים. על לא עוול בכפינו. והכי כואב, בד"כ אותם 'לשעברים' הרוויחו את זה במעשים או במחדלים. כל כך קשה להתאפק? קידום מכירות הספר שווה את הביזוי מזה ואת ההתבזות מזה? חברה, מדינה, זקוקה גם לסמלים שכולם יוכלו להזדהות עימם. יש לנו עוד מה לתקן. או, לבחור באמת את הטובים יותר.
 
 
לא צריך את בג"ץ
תנועת 'ישראל חופשית' הגישה עתירה לבג"ץ בדרישה לשלול את הנחת הסטודנט מ-80,000 בחורים ואברכים חייבי גיוס שאיבדו את מעמדם החוקי בשל פקיעת חוק הגיוס. לא צריך להיות משפטן דגול כדי להעריך מה תהיה תשובת בג"ץ – לקבל כמובן את העתירה. במדינה נורמלית, לא היה צריך שבג"ץ יורה לסגור את השיבר הזה למשתמטים. פקיד זוטר עם קצת היגיון ויושרה היה עושה זאת בשנייה.
 
להזמין ולשאול. השאלה איך
לוועדות השונות בכנסת יש הסמכות להורות לפקידי ציבור להופיע בפניהן ולהישאל שאלות. לא תמיד השאלות נעימות ונוחות. כך, הרבה פקידי ציבור שעברו את החוויה הזו לא זוכרים אותה לטובה, אבל עבורם כפקידי ציבור זה חלק מה'סיכון המקצועי'. הדבר מקצין כאשר הוזמנת ע"י ראש ועדה לעומתי לך או לעמדותיך, או שבוועדה שלו יושב חבר כנסת (או חברת כנסת) עם טמפרמנט חם, כישרון ויצר עז לכבוש כותרות. או אז, צפה ל'זובור'. בשנה האחרונה עברו זאת משפחות חטופים, קצינים בכירים, פקידי אוצר, ואפילו רבנים בכירים. הוועדה שנתפסת כהכי מועדת לחוויה הלא נעימה הזו היא ועדת חוקה חוק ומשפט בראשות חה"כ שמחה רוטמן, שסבלנות אינה בדיוק תכונה המאפיינת את אישיותו או לפחות את התנהלותו בוועדה. כך או כך, מחשש שוועדה זו או אחרת תזמן רבנים נושאי תפקיד בכיר ולא תעשה להם הנחות אלא תקשה עליהם כפי שמקשה על אחרים, ולאור ניסיון דומה שעבר הרב הראשי לשעבר יצחק יוסף, פנה מוטי בבצ'יק, רמ"ט השר גולדקנופף, וביקש שוועדת השרים לא תקדם את החוק של רוטמן לחייב פקידי ציבור לבוא לוועדות. הנושא הועלה בישיבת ראשי מפלגות הקואליציה, אך בשורה התחתונה הודיע רוטמן: החוק יעלה גם יעלה. בעיניים שלי, טוב שכך, לשאול ולהקשות זה בהחלט אחד מהתפקידים של הוועדות בכנסת. מה שכן, דברי חכמים בנחת נשמעים, וגם השאלות והתהיות צריכות להיות מוגשות בכללי ההידברות המקובלים במקומות נורמטיביים.
 
תפסת מרובה לא תפסת
פשרה, כל פשרה, מעצם היותה פשרה יש בה ויתורים. בד"כ כל צד מוותר על משהו, משהו שגם אם הוא מאוד רוצה בו, הוא יכול לחיות גם בלעדיו. כך נראית על פניה הפשרה אליה הגיעו יזהר שי ודדי שמחי בסוגיית הרכב הוועדה לבחירת שופטים – נושא שהסעיר, חילק ופילג לא רק את הכנסת אלא גם חלקים בעם. שי ושמחי, אבות שכולים, כל אחד עם רקורד עשייה ציבורית מרשים (ומן הסתם עתידם הציבורי עוד לפניהם), התקשו לשאת את כאבם האישי על אובדן ילדם בלשבת ולקטר על המצב. מאז ומעולם הם אנשי עשייה (עם הצלחות) ורתמו את עצמם במה שנראה היה להם כדבר הכי חשוב כיום למדינת ישראל: להרגיע. לחפש את המשותף, במקום להבליט את המפלג. מנקודת מוצא זו יצאו לדרך ארוכה בנושא האמור, נפגשו עם אח"מים ומומחים בתחום, יצאו ובאו, עד שהוציאו מתחת ידיהם את הצעת הפשרה, שעל פניו נראה כי גם האידיאולוגים משני הצדדים יוכלו לחיות איתה ולהתקדם. פשרה אינה מושלמת לאף צד, שכן כל אחד מוותר בה. אבל ככה הם החיים במדינה דמוקרטית עם ריבוי גוונים, צבעים ודעות. אם חפצי חיים נורמליים אנחנו, לפחות בתוכנו אנחנו חייבים להתמקד בחיבורים. ויזהר שי ודדי שמחי עשו זאת. ושאפו גם לפוליטיקאים שסמכו ידיהם על הפשרה. לא חסרים נושאים שבמחלוקת.
בעיניים שלי, הלוואי ויתקיים בשי ובשמחי ההיגד 'עם האוכל בא התיאבון', והם יעברו לטפל במחלוקות מעיקות אחרות. נכון, שעות ספורות לאחר שפורסם על הסכמתם של שר המשפטים יריב לוין (המייצג את הצד השמרני) ושר החוץ גדעון סער (המייצג יותר את הצד הפחות שמרני) לפשרה שבישלו האבות השכולים, נשיאת העליון בדימוס דורית בייניש אמרה ברשת ב': "מתווה לוין-סער – השתלטות פוליטית, צעד ראשון בדרך לדיקטטורה". מבקרים חריפים נשמעו גם מהצד השני. מה שלי הקטן יש לומר להם: יותר גרוע מהמקום אליו דרדרתם אותנו, זה רק התהום. אז, הירגעו.
 
 
 (מפורסם בעלון 'שבתון' שבת פרשת 'שמות')