"בשביל הספורט"  טור דעה מאת שי מייבסקי
ביחד ננצח???
לא אווירה, מלחמה.
המסך ירד על עונת כדורסל נוספת בישראל, כזו שהיה בה פחות כדורסל והרבה יותר מכל השאר ובעיקר אלימות, שנאה, פצועים, סוסים, כלבים, דם ואש ותימרות עשן. אמרנו וכתבנו במשך העונה פעם ועוד אחת ושוב, ואין מנוס מלחזור על כך אלפי פעמים נוספות: ההגעה לאצטדיוני הכדורגל ולהיכלי הספורט לצפייה במשחקי כדורגל ו/או כדורסל הופכת להיות קשה, כואבת עד כדי בלתי אפשרית. משפחה המעוניינת לבוא ולצפות בקבוצתה האהודה משחקת, לא יכולה לחוות את החוויה האמורה להיות כיפית ומהנה באופן בטוח וראוי והתוצאה המתבקשת שרק הולכת ותופסת תאוצה יותר ויותר היא שבמקום לגדל דורות צעירים וחדשים של אוהדים, מדירים אלה את רגליהם מהמשחקים מחשש אמיתי להיפצע, להיכוות, להיעצר על לא עוול בכפיהם ולא עלינו אולי אף מעבר לכך. גם לצפות במחזות הדוחים הללו מעל המרקע הופך להיות חוויה לא נעימה שאין בצידה ולא כלום. כאילו שהמדינה שלנו והעם היושב בה חסרי צרות וסיבות לדאגה בכלל ולמין השבעה באוקטובר בפרט, הגיעו האלימות והיריבות העירונית לשיאים בלתי אפשריים בשנה כל כך קשה ומורכבת והן זולגות גם למשחקים אחרים בהם לא מעורבת יריבות עירונית. רשימת הסיבות, הנימוקים, האחראים והאשמים היא ארוכה ומכובדת ואף אחד מהגורמים הקשורים לניהול אירועי ספורט במדינה אינו רשאי להרגיש עצמו מחוצה לה, וממש לא חשוב הסדר: משרד הספורט, איגוד הכדורסל, מנהלת ליגת העל, משטרת ישראל, אוהדי הקבוצות, בעלי והנהלות הקבוצות, התקשורת וכיוצ"ב כל מי שיש לו יד ורגל בעניין. כבר 9 חודשים שאנחנו מספרים לעצמנו סיפור(וכנראה שבשדה הקרב הוא באמת נכון ותואם מציאות) על אחדות במדים, על שותפות גורל בטנק, בצוות, בסוללה, בפלוגה ובמחלקה. לא חשוב היכן אתה גר, מה שם משפחתך וארץ המוצא שלך ושל הוריך, לא משנה עמדתך הפוליטית והיותך חילוני או דתי, וגם לא משנה צבע החולצה של הקבוצה אותה אתה אוהד, כולם תחת אותה אלונקה, שותפים ללחימה ונאבקים על המולדת, שלומה וביטחונה ומשוכנעים בצדקת הדרך. ואני רק שאלה(ולא, לא נולדתי אתמול, אני חולה ספורט ומכיר את עולם הספורט וכל הרגשות הטמונים בו ישר והפוך): להיכן כל אלה נעלמים כשמגיע הדרבי? מהיכן מגיעה השנאה הקיצונית והבלתי אפשרית הזאת עד כדי כל מה שראינו, שמענו וחווינו בשבוע האחרון ועד כדי סכנת חיים לאוהדים שכל חטאם הוא אהדתם לקבוצתם? מדוע טור מסכם לעונת כדורסל לא יכול לעסוק ולו במשפט אחד במשחק עצמו, בשחקן זה או אחר, במהלך ראוי של מאמן אלא רק באלימות? רבותיי המלומדים, קברניטי סצנת הכדורסל בישראל ובספורט בכלל: שבו כבר על המדוכה ואל תקומו, פשוט אל תקומו עד למציאת הפתרון. אם אין לכם פתרונות, אנא, פנו את מקומכם ותנו אותו למי שיודע להציע את הפתרונות המתאימים ובבקשה אל תפתחו את העונה הבאה, פשוט העסק נהיה יקר מדי: חיי אדם על השולחן. זה שלא אבדנו כאלה עד עכשיו במגרשים זה פשוט נס. המצב במדינה קשה גם ככה, ושאף אחד לא יספר משהו אחר, משחקי הכדורגל והכדורסל שאנחנו כל כך אוהבים כבר מזמן אינם מהווים בריחה לאסקפיזם. הם רק הפכו למוצר משלים למלחמה שם בחוץ. כשתבינו את זה, אולי זה ישתנה.
 
 
שער היורו
מחזור המשחקים הראשון בטורניר יורו 2024 המתקיים בגרמניה, הסתיים כמעט ללא הפתעות מרעישות גם אם מספר נבחרות מהן ציפו לעשות זאת באופן קל יותר, נאלצו להזיע כדי לסיים את משחקן בניצחון. ובכל זאת ללא הפתעות הרי אי אפשר וכך סיפק לנו בית ה' את שתי ההפתעות התורניות של המחזור כאשר נבחרת בלגיה המתחדשת תחת הדרכתו של מאמנה החדש, האיטלקי דומניקו טדסקו, הפסידה 1-0 לסלובקיה, ונבחרת אוקראינה שסיימה טורניר מוקדמות מצוין על אף שלא אירחה בביתה ואשר על שערה מגן שוער אלופת אירופה ריאל מדריד, אנדריי לונין, ספגה תבוסה כואבת 3-0 מול נבחרת רומניה שכזכור שיחקה בטורניר המוקדמות בבית אחד עם נבחרת ישראל. נראה שמשחק הפתיחה של הטורניר אשר ריכז תשומת לב וציפיה גדולה בקרב אוהדי הנבחרת המארחת, גרמניה, הבטיח וגם קיים, לפחות ככל שהדברים נוגעים לאוהדי "המאנשאפט". גרמניה גברה על סקוטלנד 1-5 תוך הפגנת יכולת נהדרת, כדורגל שוטף ויצירת הזדמנויות רבות לכיבוש שערים כאשר חלקם גם מחוץ לרחבה. הסגל הנוכחי של הנבחרת המקומית בהדרכתו של המאמן יוליאן נגלסמן משלב שחקנים וותיקים כדוגמת השוער מנואל נויר, אנטוניו רודיגר, יוזואה קימיך, טוני קרוס, הקפטן אילקאיי גונדואן ותומס מילר לצד הדור הצעיר יותר והעולה של הנבחרת וביניהם ג'מאל מוסיאלה, קאי האברץ, ניקו שלוטרבק ופלוריאן וירץ ולפחות על פי המשחק הראשון, נראה כי השילוב הזה נושא פרי. לאחר מס' הופעות מאכזבות בטורנירים גדולים, לנבחרתו של נגלסמן יש הרבה מה להוכיח וקוף גדול להוריד מהגב יחד עם הר גדול של ציפיות מאוהדי הנבחרת הממלאים את האצטדיונים ותומכים בנבחרת. גם נבחרת ספרד פתחה את הטורניר מצוין עם ניצחון 0-3 על קרואטיה ובהנחה שגם יתר הנבחרות הגדולות כמו האלופה המכהנת איטליה, צרפת, אנגליה ופורטוגל תשתפרנה ביכולת ובתוצאות בהמשך שלב הבתים, הרי שצפוי לנו יופי של טורניר.
ביחד ננצח!
אליפות אירופה בשחייה הנערכת בימים אלה בבלגרד, הניבה בשני ימיה הראשונים שתי השמעות של המנון "התקווה" מעל הפודיום בשני משחי שליחים בהם זכו הרביעיות הישראליות. חשוב לציין שבשל הקירבה של האליפות למשחקים האולימפיים הקרבים והולכים שייפתחו בפאריס בעוד קצת יותר מחודש, לא כל הנבחרות הגיעו וחלק מאלה שהגיעו, לא שלחו את מיטב הסגלים שלהם לתחרות. ועדיין, זכיה ישראלית במדליית זהב באליפות אירופה היא בהחלט לא אירוע המתרחש בכל שנה ויש להעריך את המאמץ ששתי הרביעיות עשו כמו גם את ההישג עצמו. זה החל עם זכיית רביעיית השליחות בארבע פעמים 200 מ' חופשי שכללה את דריה גולובטי, לאה פולונסקי, אנסטסיה גורבנקו ואיילה ספיץ שסיימו עם זמן מצוין ואיכותי של 7:51.83 דקות. מיד אחריהן קפצו לבריכה במשחה המקביל רביעיית הגברים שכללה את דניס לוקטב, בר סולובייצ'יק, גל כהן גרומי ואיתי בן שטרית שהשיגו תוצאה של 7:09:72 דקות אשר הספיקה להם רק למקום הרביעי במרחק קצר מהרביעייה היוונית. למחרת, התקיים משחה המיקס(שני שחיינים ושתי שחייניות) ב 4 פעמים 100 מ' מעורב כאשר עבור ישראל קפצו למים אנסטסיה גורבנקו שפתחה בסגנון הגב, רון פולונסקי בחזה, גל כהן גרומי בפרפר ואנדי מורז שסיימה בסגנון חופשי. ניצחונה של הרביעייה הישראלי הובטח לאחר פסילתה של הרביעייה הפולנית שסיימה ראשונה. יש עוד מה לצפות באליפות הזו, בוודאי לקראת משחיה האישיים של אנסטסיה גורבנקו, והתוצאות הללו מעוררות את התיאבון לקראת פאריס. נקווה ונייחל להישגים גם שם כי ביחד אפשר לנצח.