"בשביל הספורט"  טור דעה מאת שי מייבסקי
המשכיות בספורט
לא ממשיכים
כישלונה הנוסף והמהדהד של נבחרת ישראל בכדורגל להעפיל לאחר 54 שנים לטורניר גדול, לא הותיר ספק אצל איש בדבר הצורך שלא לחדש את הסכמי ההתקשרות עם העומדים בראש המערך המקצועי שהוביל את הנבחרת בקמפיין הנוכחי, המנהל המקצועי/הטכני/הספורטיבי, יוסי בניון ומאמן הנבחרת אלון חזן. בכל הכבוד הראוי, ויש הרבה ממנו כלפי שני שחקני העבר של הנבחרת (בניון מחזיק גם בשיא ההופעות), תרומתם המשמעותית לכישלון אינה מוטלת בספק, במיוחד לאור הבית הנוח ביותר (אין בתים "קלים" באירופה) בו שובצה הנבחרת ואשר קשה להאמין שתזכה לנוח ממנו בשנים הקרובות, שסיכויי ההעפלה ממנו היו הטובים והרציניים מכולם במרוצת הקמפיינים האחרונים. לזכותו של הצוות המקצועי חובה להדגיש את העובדה שנכפתה על הנבחרת בשל מלחמת "חרבות הברזל" שלא לארח חלק מהמשחקים בישראל, אולם לצד עובדה זו ומהיכן שלא נביט על הקמפיין, תוצאות שני המשחקים מול נבחרת קוסובו: התיקו הביתי במחזור הפתיחה וההפסד בחוץ, חרצו בעצם את גורל הנבחרת שלא להעפיל מן הבית המוקדם. הופעתה "החלשה" של הנבחרת במשחק הקובע מול איסלנד בשבוע שעבר במסגרת ההזדמנות להעפיל לטורניר היורו דרך ליגת האומות, מצטרפת להופעות כושלות נוספות של נבחרות ישראל לדורותיהן בשלבים מכריעים של קמפיינים לאורך השנים כאשר כאלמנט המוסיף שמן למדורה, בחר הצוות המקצועי הרכב פותח למשחק שהמילה כישלון ליוותה אותו מרגע פרסומו. רבות כבר דובר ונכתב על ההחלטה התמוהה והלא מובנת להותיר על הספסל במשחק המכריע ביותר את השחקן המצוי אולי בכושר הטוב ביותר מכל שחקני הסגל ומוכיח את זה בכל משחקיו האחרונים בליגה האוסטרית(כי יש לנו עוד עשרות כמו אוסקר גלוך המבשלים ומבקיעים בליגה אירופית מדי שבוע...) או על הציוות ההזוי של דור פרץ כ "6" על כר הדשא ולהפסיד את כל יכולותיו כפי שבאות לידי ביטוי במשחקי קבוצתו. אלה היו ההחלטות וחבל שהתקבלו. אולם כפי שנכתב כאן לא פעם לאורך הקמפיין: תקופתם של בניון וחזן כראשי הצוות המקצועי בנבחרת ישראל תיזכר בעיקר כרוויית פרשיות חברתיות המבוססות אגו ומשחקי כבוד(זהבי, סבע, וייסמן, אבו פאני, גלוך) והניסיון לחנך שחקנים ולהראות מי בעל הבית וכל זאת במסגרת חלונות מצומצמים של מס' ימים מועטים בכל הזדמנות הכוללים טיסות, אימונים ומשחקים. דעה לכל אחד יש וכל אחת מהן בהחלט רלבנטית אך דומה שהוכח שוב בסופו של עוד קמפיין כושל ומאכזב, שהעמדה של מנהל מקצועי לנבחרת הבוגרת אינה דרושה בכדורגל הישראלי, וזאת בניגוד למנהל מקצועי לכלל הנבחרות האמון על התוויית דרך אחת כוללת מלמטה ועד למעלה(במיוחד לאור שני הקמפיינים הנוכחיים של הנבחרות הצעירות העומדים בניגוד גמור להצלחות שלהן בקיץ הקודם). כבר עם תחילת הפרסומים על רצונם של קברניטי ההתאחדות לראות על הקווים בשנים הקרובות את ברק בכר, ברור היה לכל מי שמכיר את הכדורגל הישראלי, שיוסי בניון ואלון חזן יסיימו את תפקידיהם. בין אם יהיה זה ברק בכר ובין אם לתפקיד יגויס פפ גווארדיולה, למונדיאל הקרוב אין לנבחרת ישראל שום סיכוי להעפיל מבית מוקדם הכולל את נבחרות צרפת, איטליה ובלגיה ולכן יש להניח שכל חוזה שלא ייחתם יהיה לתקופה של לפחות 4 שנים אם לא יותר. ובבניין ציון ננוחם.
 
ממשיכים בכל הכוח!
הקווים האדומים שנחצו שוב ושוב ושוב רק במהלך העונה הנוכחית ע"י מי שעדיין מייחסים לעצמם את ההגדרה "אוהדים" של מועדון הכדורסל של הפועל ת"א, הפכו כבר מזמן לקווים שחורים, בולטים, ומזהירים האומרים באופן ברור וחד משמעי : זה רק עניין של זמן עד שמישהו יקפח את חייו.
 
די אם נזכיר את שלושת האירועים האחרונים להם היו שותף אותו קומץ(במילון: קומץ – כמות קטנה מאוד. אז בכל זאת, כמה זה קומץ? חמישה? עשרה? עשרים? חמישים? יציע?) של אוהדי הקבוצה: שריקות הבוז המצמררות בטקס הזיכרון לשוטרים שנפלו במלחמת "חרבות ברזל", לו היתה שותפה הקבוצה במשחקה בהיכל "הקונכייה" מול הפועל באר שבע, ריצת האמוק של הקומץ לאורך הפרקט אל עבר יציע אוהדי הפועל חולון כדי "לגנוב" את דגל הקבוצה מידי אוהדים הצעירים שנותרו ביציע עם סיום המשחק בו אירחה הפועל ת"א את יריבתה מחולון בראשית החודש ואירועי מוצ"ש האחרון כאשר בסיום משחקה הביתי של הקבוצה מול הפועל חיפה, רדפו "קומץ" מאוהדי הקבוצה אחר אוהד תמים של הפועל חיפה שכל חטאו היה שהוא ניצב במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון בתום הפסדה הביתי של הקבוצה, כשהם אוחזים בידיהם ברזלים, מקלות תופים, חגורות ומה לא ומפלים בו את מכותיהם כולל בעיטות לראשו וללא כל התגרות מצדו, עד כדי זעזוע מוח, שבר באף וחתכים בפנים אותם נדרש לתפור וכמובן לפנותו יחד עם אוהד נוסף לחדר המיון של בית החולים איכילוב. המקרה המזעזע הזה, זעזע לא רק את מי שחווה אותו על הפרקט ומי שצפה בו מהיציע או באמצעות מסך הטלוויזיה, אלא גם את ראשי המועדון וראוי בעניין הזה להסיר את הכובע בפני הבעלים החדש של המועדון, עופר ינאי, שהודיע מעל כל פני מדיה אפשרית על כוונתו לפתור את הסוגייה אחת ולתמיד ועד שלא יימצא הפתרון הראוי, היציע המאכלס את "הקומץ", אינו חוזר להתאכלס במשחקי הקבוצה. הטיפול הנכון והמשמעותי של התקשורת במקרה הנוכחי, עשה את שלו גם בקרב משטרת ישראל, ומחוז תל אביב של המשטרה הוציא צו סגירה לפעילות המועדון על כל שלוחותיו(כולל נוער ונערים שלא ברור מדוע אינם יכולים להתאמן במתקן) בהיכל קבוצה שלמה למשך 30 יום. על המדינה, רשויותיה השונות ובמיוחד משטרת ישראל ומשרד התרבות והספורט, לחזק את ידיו של עופר ינאי, לסייע לו ולתמוך בפעילותו הנוכחית למיגור הנגע המכוער הזה לאלתר כדי למנוע את המוות הקרוב חלילה וחס באחד מאצטדיוני הספורט ולאפשר לכל הורה המעוניין לקחת את ילדיו עמו לצפות במשחק של קבוצתם האהודה, לעשות זאת ללא חשש לחייהם. ויפה שעה אחת קודם. יש גבול!!
 
זו הנקודה!
אם מנקים לרגע רגשות, אלמנטים פוליטיים של חשבונאות בין מועדונים או "אם הוא קיבל אז גם לי מגיע", לא מערבבים מין בשאינו מינו ומתרכזים רק בעניין עצמו, אזי איש לא היה אמור להיות מופתע מהחלטתו החד משמעית ופה אחד של בית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל בנוגע להותרת עונש הפחתת הנקודה ממאזנן של מכבי חיפה, הפועל ת"א ובית"ר ירושלים. לא זאת אף זאת, חוטאים לאמת בעלי הקבוצות אשר במו ידם הצביעו על שינוי התקנון והביאו את "החידושים" בתחום הענישה על עצמם ועל קבוצותיהם כאשר באופן ברור אינם מותירים לבתי הדין כל אפשרות לשיקול דעת ביחס שבין העבירה שבוצעה לעונש אותו היא גוררת בעקבותיה, וכעת מלינים על החלטותיהם הם. ומדוע אין לערב מין בשאינו מינו? משום שהחלטת בית הדין על השבת הנקודה למכבי תל אביב התקבלה לאור העובדה שהמועדון הוכיח מעבר לכל ספק סביר שלא היתה פגיעה פיזית בשחקן המועדון דריק לוקאסן בעקבות השלכת האבוקה, לא היתה התפרעות ואלימות של אוהדים ומשחק לא הופסק, בהתאם לשלושת התנאים שנקבעו בשינויי התקנון אותו אשרו כאמור בעלי הקבוצות עצמם. לעומת זאת, ההחלטה על הפחתת הנקודה לשלושת הקבוצות התקבלה בשל הפעלת עונש על תנאי שעמד כנגד כל אחת מהן ומשכך, לא מצא בית הדין העליון כל הצדקה ללמד גזירה שווה ממקרה אחד למשנהו. גם הצטרפותה התמוהה של ההתאחדות לכדורגל לערעור הקבוצות, לא סייעה אל מול החלטתו הברורה של בית הדין העליון שהתקבלה כאמור פה אחד. והלוואי ויהיו מי שילמדו מן המצב שנוצר לגבי העתיד. תרשו לי לפקפק.