שוב חאן אל אחמר
" אַ מענטש טרשוב חאן אל אחמר
" אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט". ביידיש, כמובן. הבנתם? אדם מתכנן ואלוקים צוחק. פינוי ח'אן אל אחמר. כבר ארבע שנים שעתירה בעניין נדונה בבג"צ. בפעם האחרונה, השופטים אף הביעו מורת-רוח מדברי ב"כ המדינה ואמרו עליהם שהם סותרים עצמם מיניה וביה. ובכל זאת, בפברואר האחרון נעתר בג"צ, זו הפעם התשיעית ברציפות, לבקשת המדינה לדחות את תשובתה לעתירה בעניין פינוי ח'אן אל אחמר. בג"צ קיבל (גם) הפעם את הבקשה אך הזהיר כי אם לא תתקבל תשובה בפעם הבאה - הוא ישקול לקבל את העתירה ויורה על פינוי המאחז הבדואי הבלתי-חוקי. והתאריך לדיון עומד אחר כותלנו. השבוע. ה-1 במאי. בתשובה שהגישה המדינה ביום ראשון השבוע לבג"צ, שוב היא ביקשה לדחות את ההכרעה. הסיבות: בדיוק אותן סיבות שציינו בעבר. מגעים מתקדמים לכאורה לפינוי מוסכם, וכמו כן החשש מהשלכות מדיניות וביטחוניות מפינוי בעת רגישה זו. נראה לי שאני יכול לכתוב כבר עכשיו את מה שיכתוב השופט סולברג בהכרעת הדין בשבוע הבא. "פעולות המשיבים (המדינה) עד כה מלמדות לכאורה כי נוח להם המצב הקיים: אחת לכמה חודשים תוגש בקשת ארכה, העותרת תתנגד לה, בית המשפט ייעתר לה, גם אם בחירוק שיניים, ועולם כמנהגו נוהג. 'להחליט שלא להחליט'. דרך פעולה זו, אולי אפשרית במקרים מסוימים, מחוץ לכותלי בית המשפט, אך אינה מקובלת עלינו; ודאי לא לאורך זמן כה רב, כאשר ברקע תלויה ועומדת עתירה, הממתינה לבירור ומענה, לבטח כך, לאחר שהוצאנו מלפנינו צו על-תנאי". איך אני יודע? פשוט, זה מה שהשופט סולברג כתב בפעם הקודמת. השאלה, כמובן, מה תהיה 'השורה התחתונה'. ארוכה נוספת, או פס"ד מחייב לפנות כאן ועכשיו תוך זמן מוגדר. ובצד, עומדים מן הסתם סמוטריץ' ובן גביר ומייחלים להחלטה מחייבת של בג"צ. לפנות כאן ועכשיו. פינוי ח'אן אל אחמר היה אחד הדגלים של השניים עד לבחירות. בן גביר, למשל, אמר ב-2020 בעת סיור באזור: "חאן אל אחמר זה מקום שאליו הגיעו פורעי חוק. אין דין, אין דיין ואין שלטון חוק. אם היה מדובר בנוער הגבעות, יום למחרת הימ"מ והיס"מ היה כאן. הרי בג"ץ אמר. אבל כאן בחאן אל אחמר זה לא קורה. הכי מדהים שבג"ץ אמר שאפשר לפנות, אלא שראש הממשלה לא פינה אל אחמר. איילת שקד לא פינתה. נפתלי בנט לא פינה". וסמוטריץ' של 2019: "את עמונה נתניהו יפנה, אבל את חאן אל אחמר לא. ביבי חלש מול ערבים וחזק נגד יהודים. הרוח הגדולה של הנוער הנהדר הזה תנצח". האם יחזור על זה כעת? האם כעת אפשר להגיד, גם נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר- לא פינו. לא? מה שכן, את חובת המחאה הם קיימו. סמוטריץ', שהופתע מהתגובה של הממשלה לבג"צ, שנתקבלה בלי ליידע אותו, למרות שבהסכם שלו מול שר הביטחון גלנט כתוב וחתום במפורש שכל החלטה תיעשה בתיאום איתו, דרש- וקיבל- דיון דחוף, בו ביום, ובסופו הוחלט לרכך את התשובה לבג"צ, אבל בתכלס', מהות הבקשה מבג"צ לא השתנתה. לא, שמחה לאיד שלנו. פשוט, דוגמא לנושא ש'דברים שרואים מכאן (בישיבת הממשלה כשאתה חשוף לחו"ד ביטחונית) לא רואים משם (מהאופוזיציה)'. אולי ראוי שאת התובנה הזו ייקחו עימם החברים גם לנושאים נפיצים אחרים. ובעברית פשוטה (בתרגום מיידיש)- אם אינך יכול לעשות מה שאתה רוצה, עשה מה שאתה יכול.
אחרי החגים
כשאתם מחזיקים גיליון זה בידכם זה אומר שיום הזיכרון וחג העצמאות מאחורינו, בתקווה שעברו בטוב ככל האפשר. ומה עכשיו? שיחות ההידברות בבית נשיא המדינה בין נציגי הקואליציה לאופוזיציה אמורות להימשך. נמסר על סיכום לכאורה שבחודש הקרוב לא יקדמו בחקיקה נושאים הקשורים לרפורמה המשפטית זאת כדי לקדם סיכוי להסכמות. הפגנות המחאה לא נראה כי מיצו עצמן והן ממשיכות בכל העוצמה. משני הצדדים. אתמול, יום חמישי, התקיימה הפגנת ימין גדולה בירושלים. מארגניה כינו אותה 'הפגנת המיליון'. לא ספרתי (הגיליון ירד כאמור לדפוס כבר בתחילת השבוע...), אבל ברור (וטוב) שיש גם ימין גדול, תוסס ומנסה לעמוד על שלו. כך ראוי ונכון בדמוקרטיה. זאת ועוד. בין אם התכוונו ובין אם לא, הפגנה עוצמתית אמורה להיות גב לא רק לשר המשפטים לוין, אלא בעקיפין גם לראש הממשלה נתניהו, שנוכח הסקרים העגומים והאוויר העגומה בציבור זקוק לחיזוקים ולתמיכה מהציבור הרחב, זה שבדרך כלל נשאר פאסיבי אל מול הפגנות הנגד נתניהו והמהפכה השלטונית. רק תפילה אשא- שהמפגש בין ימין זועק לשמאל זועק יתנהל בגבולות המכבדים גם אם חולקים. שהרי ביום פקודה, כולם כולם יחזיקו בגאון את האלונקה. גם בריבוי הראיונות שנותן נתניהו בימים אלה, לרשתות זרות, מעיד כי הבן אדם 'התעורר', מביט אל המציאות החברתית נכוחה, מבין עד כמה המצב השלטוני-חברתי כאן לא פשוט, והגיע זמן לעשות משהו. ולוואי שיהיה זה בכיוון של התקרבות הדדית, ולא ח"ו התפוצצות חברתית.
 במישור הביטחוני- הרמדאן אמנם מאחורינו אבל פוטנציאל ההתלקחות בעידוד איראן עודנו באוויר. חוק הגיוס שוב יעלה בטווח של ימים בבג"צ. בעיניים שלי, אחרי 75 שנות עצמאות, ונוכח הצרכים הביטחוניים והחברתיים מזה, הדרישה הגוברת והולכת לשוויון (כזה או אחר) בנטל מזה (ולטעמי זו סיבה מהותית לריבוי המפגינים ברחובות), ומאפייני ציבור חרדי בתווך, כמו גם הדמוגרפיה העושה את שלה, הגיע הזמן לבחון סוגייה זו של שוויון בנטל בעומק ובהיקף הראוי לה. בטוח, שמה שהיה- לא הוא מה שיהיה. מה שבן גוריון החליט עליו לפני 76 שנה (עוד לפני הקמת המדינה) בהכרח אינו נכון היום. על מה, כמה ולמה- חייבים לדבר. זה לא משחק של הכל או כלום. בתווך יש הרבה צבעים, גוונים ואפשרויות. שירות לאומי לגווניו, כולל בקהילה החרדית עצמה, הוא אחד מהם. הכשרת רבבות צעירים חרדים להיות מוכשרים לסייע בעת מתקפת טילים רבתי, לא עלינו, או בעת רעידת אדמה רצינית, זו גם אופציה. ועוד ועוד. בעיניים שלי, דווקא שעת משבר כמו זו שאנו נמצאים עתה, יכולה להיות שעת הכושר למחשבה יצירתית משותפת. הגיע הזמן ומן הנכון להקים מועצה ציבורית רחבה של אנשים רציניים, ממגוון התחומים, כולל חרדים ועדיף שלא פוליטיקאים, שימציאו את הגלגל. שימצאו את הנוסחא המתאימה. משהו מעין אמנת מדן-גביזון מקיפה. נושא השוויון בנטל, השבת הציבורית, חוק השבות והטיפול בחצי מיליון הישראלים שאינם יהודים עפ"י ההלכה, ועוד ועוד. אם חפציי חיים משותפים אנחנו כאן- בעיניים שלי, כבר אין דרך אחרת. ההפגנות של החודשים האחרונות מוכיחות שהכוח נמצא בידי ההמונים. עובדה, בטוח שהרפורמה המשפטית מבית היוצר של לוין את רוטמן, תתקבל לא באופן בה הם השיקו אותה ועל כל תג ותג שלה נלחמו. נראה, שקריאת ההשכמה כבר הגיעה.
השתתפו או לא?
עקב מגבלות לו"ז (הדפסה והפצה) בגין יום הזיכרון וחג העצמאות השתא, גיליון זה של 'שבתון' יורד לדפוס כבר ביום ראשון בערב. מכאן, שאין בו התייחסות מקיפה וראויה למה שנעשה בימים קדושים אלה במחוזותינו.
ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. אז קצת על האזכרות ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי הטרור, השתתפות הפוליטיקאים וההפרעות להם.
אפתח בדברי הרמטכ"ל הרצי הלוי נגד הכוונות להפריע לנציגי הממשלה בבתי העלמין הצבאיים ביום הזיכרון: ״צו הזיכרון מחייב אותנו להתאחד ולהתמקד במחבר בינינו. על כולנו לכבד את בתי העלמין ולא להופכם לזירת ויכוח; התייחדות עם יקירינו שנפלו לא תוכל להתקיים תחת שאון הוויכוח״.
ובעיניים שלי: לא רק שזו זכותם של פוליטיקאים להשתתף באזכרות (וכמובן לא לדבר שם פוליטיקה), ובכך לכבד את זכר הנופלים מזה ובני משפחותיהם מזה, אלא, שזו גם חובתם הציבורית. יצעקו עליהם? לא נעים, נורא, אבל חלק מהמחיר שהם נדרשים לשלם. (זיכרו איך בנט בתפקידו אז כראש ממשלה חטף וחטף וקיבל זאת בהכנעה ובהכלה עצומה הראויה לחיקוי). אבל. פוליטיקאים שהתבטאו בעניין השכול וכבר הצליחו לפגוע בחלק מהמשפחות השכולות, ראוי היה שיודיעו כי השנה לא יגיעו לבתי העלמין. מצד שני, אף שאני יכול לנסות להזדהות עם כאבן של משפחות שכולות וכעסן על פוליטיקאים מסויימים, ואף שלתחושתי מכיוון שאני ב"ה לא משתייך למשפחות השכולות אין לי זכות לומר להן דבר בעניין, רק אשתף את דעתי (בתקווה שיסלחו לי), שאת תחושת המחאה נכון יותר לו עשו מחוץ לחומות בתי העלמין, בטח שלא ביום הזיכרון הקדוש עצמו. ולו בשם ההתחשבות במשפחות שכולות אחרות שלא בעמדותיכן.
ויש אבל נוסף. בשיבוץ האח"מים בבתי העלמין השונים, נכון היה לנהוג ברגישות המקסימלית. נציגים שסביר כי יעוררו התנגדות חריפה במיוחד, הייתי שולח למקומות אוהדים יותר מבחינת הבייס הפוליטי שלהם.
ואבל אחרון לנושא. בעקבות התבטאויות נגד השתתפות פוליטיקאים חרדים כנציגי הממשלה באזכרות, קרא מאמר המערכת בעיתון 'המודיע' (המזוהה עם חסידות גור) לפוליטיקאים החרדים לשקול לפנות אל הממונים על הטקסים ולבקשם לשלוח השנה נציגים אחרים במקומם. "אין טעם ללכת אל מקום שדוחים אותנו משם", נכתב שם. ואכן, השר גולדנקנוף וסגן השר טסלר הודיעו כי הם קשובים לקולות ולא יגיעו. אישית, אני מאוד אמביוולנטי לכך. כולנו מדברים על הרצון והצורך בשילוב החברים בחברה הישראלית. ההשתתפות ביום הזיכרון היא חלק חשוב בכך. ליצמן, היה שר חרדי ראשון, ושר חרדי ראשון שבא לבית עלמין צבאי כשר. לטעמי, צעד חשוב מאוד שלו. לסגת אחור? בעצם, מה עדיף? אם לא יגיעו, יהיו שיכעסו עליהם. אם יגיעו, יהיו שיצעקו עליהם. רבים מהחרדים מכבדים את הנופלים בלימוד משניות, אמירת פרקי תהילים ותפילה לעילוי הנשמה. שיסתפקו בזה? בעיניים שלי, גם אם לא היו בצבא, בהשתתפותם בטקסים ביום הזיכרון יש אמירה חיובית חשובה. יעמדו שם ויאמרו תהילים? אדרבא ואדרבא. וסתם שאלה; יש מצב שכלי התקשורת לא רצו השנה אחר חרדי שלא עצר בצפירה?
ואם בהתקרבות עסקינן. קראו פוסט שכתב שמואל שטח, מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה. "כאשר חיפשו מתנדבים לרכז את המשמר בבית העלמין של לוד, לא ידעתי שבצלאל סמוטריץ' יהיה נציג הממשלה פה.  מזמין חברים לבא ולהצטרף אלינו, לקיים הלכה למעשה את הנחת המחלוקת בצד.". אהבתי
 
ותקווה. שעד יום הזיכרון הבא לא תתווסף ולו מצבה אחת בבתי העלמין הצבאיים, ואז, ביום הזיכרון תשפ"ד, ההתלבטויות דלעיל כלל לא יעסיקו אותנו.
ישראבלוף עם 'הכשר'
אני יודע שאני אחטוף על הראש בגלל השורות הבאות, ובכל זאת. הרב הראשי לישראל יצחק יוסף קרא בשיעורו השבועי במוצ"ש לשר הפנים והבריאות החדש, משה ארבל, שישב לצידו, להתנות מתן תקציבים לרשויות המקומיות בכך שיתמכו בהקמה ובמימון של מוסדות דת. "יש לו תפקידים חשובים ביד. הוא יכול הרבה לעזור לעם ישראל, לתת למועצות כל מיני תקציבים בתנאי שיעשו בית כנסת ושייתנו כסף לישיבות". לא בטוח שהתנאי הזה חוקי, בטח הוא לא חכם, בראייה ממלכתית, וגם אינו מעשי. אני גם מעריך שמשה ארבל חכם דיו כדי שלא להיכנס לשדה המוקשים הזה. אני לא נכנס אפילו לשאלה אם זו התבטאות פוליטית של רב ראשי שאמור (וממש לא מקפיד על זה חדשות לבקרים) שלא להתערב בעניינים פוליטיים. מה שהקפיץ אותי זה שאותו רב ראשי לישראל (שבקרוב, עם סיום כהונתו לאחר 10 שנים יתמנה בוודאות לנשיא מועצת חכמי ש"ס), הוסיף באותו מעמד (ומן הסתם ידע שכרגיל המעמד מצולם) כך: "זה לא חוקי" ולכן "לא תגיד (שר הפנים החדש משה ארבל) את זה במפורש" אלא "נעשה את בצורה חכמה". מה שנקרא ישראבלוף. בעיניים שלי: בושה, בושה, בושה. ו(גם) זה מחזיר אותי לסוגיית בחירת רבנים ראשיים הממשמשת ובאה. אוף, מתי כבר תחזור עטרה ליושנה במוסד הזה, שפעם היה חשוב ומכבד?
 
 (מפורסם בעלון 'שבתון'. צילום: מהרשתות)