"נער הייתי, גם זקנתי, ובהפגנות מעולם לא השתתפתי. עד מוצ"ש שעברה, שהלב והמוח, אכולים מדאגה, הקימו אותי מהכורסא הנוחה צופה באחים מפגינים, והפכו אותי למפגין אקטיבי, אחד מכם.
כאן, במוצ"ש שעברה, שמעתי אשה, שאיני מכיר, אומרת  לאחד המארגנים, כי היא ממש שמחה שיותר דתיים מגיעים.
ואז, חשבתי לעצמי, למה כל כך חשוב לה לראות כאן חברה' דתיים.
ועוד תהיתי, האם יצא לה לדבר ככה, בגובה העיניים, עם כמה דתיים 'סרוגים' שכאלה, אנשים ממש, לא כותרות במאמרים או ציוצים בטוויטר, ושמעה מה הם חשים, ממה הם חוששים?
 ואז, כשפנו אליי בבקשה שאדבר כאן הערב, נעניתי.
הרגשתי שאני חייב להיות פה לפה, גם לרבים מחבריי הדתיים המתונים, שמישהו, נפתלי בנט שמו, פירק את מסגרת הבית הפוליטי המתון שהיה לנו, ומישהו אחר, סמוטריץ', בבחירות האחרונות, ניכס למפלגה בראשותו, בתרגיל מבריק אבל לטעמי נכלולי, את השם 'מפלגת הציונות הדתית'. אז להווי ידוע, בין סמוטריץ', מפלגתו ומה שהם מייצגים, לביני ובינם לבין רבים רבים מחבריי הקרובים, יש מעט מאוד משותף. כן, גם הם ציונות דתית, אבל אחרת לגמרי. שונה, ולהבנתי גם מסוכנת.
מי שקרא להדיר את השר הדתי המתון מתן כהנא מבתי הכנסת, ואח"כ התנצל, הוא אותו אחד שבחלוף זמן קרא למחוק את חווארה, והתנצל. כשההתנצלות הופכת לשיטה, זה מחשיד. ואז, כעכשיו הוא קורא לנו לסמוך עליו שהרפורמה שהוא מריץ לא תפגע באיש, אני  מצטער. עליו אני כבר לא סומך.
חשוב לי, שתדעו כי רבים במגזר הדתי-לאומי פגועים וזועמים בעיקר על ההתנשאות שחלק משרי הממשלה הזו מתנשאים עליכם, עלינו, על כל מי שהם לא הם.
הציונות הדתית שאני ושכמותי גדלנו עליה, ולאורה התחנכנו, אינה זו המתנשאת וחושבת שהיא יודעת טוב מאחרים כל דבר, בכל עניין ובכל זמן.
הציונות דתית שאני זוכר, מכיר ומתגעגע זו התנועה שידעה לחבר בין תורה לעבודה, ידעה ליהלך יחד עם זרמים שונים בעם, ידעה לאחד ודאגה שלא לפצל. היא היתה הממקף המחבר.
היום, למרבה הצער, המפלגה הפוליטית שקוראת לעצמה 'הציונות הדתית', מחברת היא לא.
לפני שבועיים, בפרשת 'כי תיש'א, קראנו על בצלאל ואחרים עליהם הוטלה המשימה לבנות את המשכן. התורה מספרת שהתכונה הבולטת שלהם היתה 'חכמת לב'. התורה חוזרת כמה פעמים על 'חכמת לב'. לא דיי ב'שכל' חריף. דרושה חכמה של הלב. שהשכל לא יהיה מנותק מהלב אלא עובד עימו בסנכרון מלא. להרגיש את האחד. לאהוב את האחר. אם זה קיים בבצלאל של 2023?
אבקש להבהיר; מה שאומר כאן מחייב רק אותי. בטח לא את המפלגה הדתית בפ"ת בשמה כיהנתי לפני כעשור בתפקיד בכיר בעירייה.
אתחיל דווקא עם הדבר שאני אוהב פחות- הפוליטיקה.
בבחירות האחרונות לכנסת לא בחרתי באף מפלגה ממרכיבות הקואליצייה הנוכחית.
 אבל משהושבעה הממשלה הזו, היא גם הממשלה שלי.
 וגם ראש ממשלה, גם אם קוראים לו בנימין נתניהו, הוא, מה לעשות, גם שלי.
ושלא תתרגזו יותר מדי, בעיניים שלי, אם הממשלה הזו קיבלה את אימון הכנסת, גם ברוב של 64, זה לגיטימי שהיא תקדם את האג'נדה שלה.
 אבל, ויש אבל. יש אבל גדול.
ללא קשר לשאלה האם הרפורמה נכונה או לא נכונה, מרגע שקידומה יוצר קרע כזה גדול בעם ומשבר בחברה הישראלית, חובה להגיע לשיח ולפשרה. הערך של אחדות ישראל ועם ישראל הוא ערך עליון וקודם לכל. אומרים לנו: יש לקואליציה רוב. אשיב להם בפסוק מהתורה: "לא תלך אחריי רבים לרעות". כלומר, שמדובר במשהו רע – הרוב לא קובע. את 'שביל הזהב' של הרמב"ם, שכחתם?
הממשלה והכנסת אמורים לייצג את העם, כולו. גם את מי שלא בחר בממשלה.
כן, אני נמנה על אלה הסבורים שיש הרבה מה לתקן במערכת המשפט. ולא רק בה. גם במערכת החינוך, בבריאות, במשטרה, וגם בממסד הדתי, הרבנות הראשית, בתי הדין הרבניים ודומיהם.
אבל, סוף מעשה במחשבה תחילה. במחשבה, בבחינת הדברים לעומקם, בהיוועצות, ובעיקר – בהידברות.
ההידברות היא תנאי הכרחי, אם חפציי חיים אנחנו. כמו ששלום עושים עם אויבים, כך הידברות צריכה להיות מול ועם אלה החלוקים על דעתך.
בחרתי שלא להיכנס כאן לפרטיי הרפורמה מבית מדרשם של לוין ורוטמן. עשו זאת רבים וטובים, מומחים וחכמים ממני.
אז למה אני כאן? ובכן. אני כאן, כי אני חושש. אני כאן כי אני בעד. אני בעד מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, שלמרבה הצער גובר החשש באשר לחלק השני של המשוואה. לדמוקרטית.
אני כאן כי אני בעד שכולנו כאן, חרדים-דתיים-מסורתיים וגם ומי שאינם מגדירים עצמם ככאלה –נחייה כאן יחד, באחווה שלום ורעות. בלי שאף אחד יכפה על אף אחד שום דבר. שנדע לחיות יחד, על המשותף הרב ועם השוני הקיים באורח החיים שבנינו. וזה ניתן.
ככה אנחנו כולנו חיים פה בכפר גנים. בכיייף ובכבוד הדדי. דתיים ושאינם. מנייני החצר הרבים שהתקיימו בשכונה המעורבת שלנו, בתקופת הקורונה, על דעת השכנים שאינם דתיים ובהסכמתם, היא דוגמא מופלאה לדו קיום הזה מתוך כבוד הדדי ולשכנות טובה.
*
אני מבקש לחזור לרגע לאותה מפגינה ששמעתי בשבוע שעבר מדברת על כמה היא שמחה שיותר דתיים הגיעו להפגנה.
 
נעניתי לפנייה לדבר כאן, כי אני חרד ושנתי נודדת בלילות, מפני הפיצול המתהווה, ואף מתעצם, בעם.
קרע בין אנשים לאנשים,
קרע בין אנשים למוסדות המדינה שמשך שנים חינכו אותנו וחינכנו אנו את ילדינו להתייחס אליהם בכבוד. ביראת קודש, כמעט.
 חשוב לי שתדעו. הקרע אינו רק בין ציבור ימני  למי שאינו ימני (או להיפך), או בין ציבור שאינו דתי לדתי (או להיפך), אלא הפילוג אוכל כל חלקה טובה גם בתוככי הציבור הדתי-לאומי עצמו. משפחות קרועות. אחים חלוקים, חברויות נקרעות. בטוח שכולם רוצים במה שנראה להם טובת עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, אבל רבים במגזר חלוקים על ההדגשים. ובעיקר על הדרך. ומכיוון שכולם אוהבים הן את המדינה והן את האנשים הקרובים להם, האמוציות החזקות האלה דוחקות לפעמים את השכל הישר והטוב ומקלקלות את השורה. כמה חבל. כמה כואב.
 
שיהיה ברור. לא באתי לכאן כ'דוס מחמד' למצוא חן בעיני מישהו. אני כאן כדי לחזק את חבריי וחברותיי מהמגזר הדתי-לאומי שחושבים ומרגישים כמוני וכמוכם וקורא להם לצאת מאיזור הנוחות ולהביע בקול תקיף, אך שלא בהתלהמות, את שאנו מרגישים ומפני מה אנו חוששים. לרבים מאתנו כבר אין בית פוליטי עצמאי שיבטא אותנו. זה מחייב אותנו לדבר, להגיב, להפגין. לעשות מעשה.
אני כאן כדיי להעביר מסר לשרים ולחבריי הכנסת שחושבים שהם מייצגים אותי ואת שכמותי, רק בגלל שלהם ולי יש כיפה על הראש- לא. אתם לא. יש דברים חשובים יותר מהכיפה שעל הראש. כוונתי- לדברים האלה שמתחת לכיפה. השכל הישר, ההגינות, המוסר, האחריות. אלה צריכים להיות מופנים לא רק לעצמכם, לבייס שלכם ולאנ"ש, אלא לכל בית ישראל.
אתם שם למעלה, בממשלה ובכנסת. אתם חייבים להביט אל מעבר לכאן ועכשיו, מעבר לאגו ולשיקולים הפוליטיים האישיים והתנועתיים. האחריות- עליכם.
 ואם לא עכשיו, שבועיים לפני חג חירות של עם ישראל, 40 יום לפני חג העצמאות של מדינת ישראל, אימתי? זו כמעט הקריאה האחרונה לקברניטים; משוגעים, רדו מהגג. עיצרו את המאבק המדמם הזה. בנפשנו הדבר.
ולאחים שלנו, עמך ישראל. בואו נתעשת. נפגין, נזעק, אבל לא נשבור את הכלים.
 סרבנות, לטעמי, היא מחוץ לתחום. לא בבית ספרינו. גם הקריאה להיפרדות. לממלכת יהודה מזה ולממלכת ישראל מזה, כפי ששמעתי יש הקוראים בימים האחרונים היא איומה בעיני. חברים, השתגענו? כל כך מהר מרימים ידיים? ניסינו ולא הלך, אז זהו? ומה עם לנסות עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם? ככה מוותרים על חלום של אלפיי שנים? מה נאמר לשרידי השואה, מה נאמר למשפחות השכולות שהקריבו את היקר להן עבור מדינת ישראל, מה נגיד להן, שאנחנו מוותרים? לא, בשום פנים. ניסינו, לא הלך במאה אחוז? ננסה שוב. ושוב. עד שיילך.
*
מנכ"ל חיזבאללה, נסראללה התבטא ככה: "כל מה שקורה בישראל (המחאה מזה והסרבנות מזה) זה סימני הסוף של קיום מדינת ישראל...האיום הכי גדול עלינו (על נסארללה והחיזבאללה) באיזור, אינשאללה, לא ישלים את ה-80 שנה". אמר נסראללה.
ככה? ואנחנו מתפרדים? מתפצלים? נלחמים אלה באלה?
*
כשאסתר המלכה פעלה בארמונו של אחשוורוש להציל את היהודים, אמר לה מרדכי "ומי יודע אם לעת כזו הגעת למלכות". בהתאמה – מי יודע אם לא היינו צריכים את המשבר הנוכחי, את ריצת האטרף של הממשלה הזו עם הרפורמה המזוויעה הזו, את הכאוס שדבר זה יצר, את הכעס והחשש של כולנו, כדי שנפקח את העיניים ונפתח ונבחן  הרבה מוסכמות חברתיות הנהוגות כאן כבר שנים הרבה.
נשיאה שווה בנטל, בכלל זה. ואולי ראשונה ברשימה.
 סוגיות שונות ביחסי דת-מדינה, המעיבות על חיינו כאן, ופוגעות בלא מעט ישראלים טובים, גם הן הגיעה זמנן להיות מטופלות בראייה של טובת הכלל ובגישת בית הלל. חוקה ישראל, אולי כבר הגיעה זמנה. האסיפה המכוננת של ישראל בשנת 1948 קראה לכונן חוקה. וולאה, הגיע הזמן.
לפעמים צריך לקבל איזה סטירת לחי מצלצלת כדי להתעורר. נדמה לי שאת הסטירה כבר קיבלנו. התעוררנו, ונקפיד לא להירדם בשמירה.
בואו נהפוך את המשבר להזדמנות לתיקון יחסי אמון וחיים משותפים.
*
יכולים להתווכח, לא על הכל חייבים להסכים, אבל אנחנו עם אחד, ולוואי ולא נזדקק לאוייבים שיזכירו לנו זאת בעל כורחנו.
הבוקר בבית הכנסת סיימנו את ספר שמות במלים: חזק, חזק ונתחזק. הלוואי ש, חזק חזק ונתחזק בהגנה על מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית.
ומהתפילה; אבינו שבשמים...ברך את מדינת ישראל...ושלח אורך ואמיתך לראשיה שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך"
תודה ושבוע טוב
(דברים שנשא מוטי זפט, לשעבר יו"ר 'הבית היהודי' פ"ת ומ"מ ראש העיר, בהפגנה במוצ"ש 'ויקהל פקודי בפ"ת)