- כ"ד ניסן ה'תשפ"ה 22/04/2025′וואלה′: הצוללן שהותקף אמש על ידי כריש הוא בן 40 מפתח תקווה. בני משפחתו מספרים שהוא "חובב כרישים"
כתבות
אורי אורבך - א-מאנטש ווירטואז של המילים
כ"ז שבט ה'תשע"ה 16/02/2015
מוטי זפט
אורי אורבך איננו. אין אדם שאין לו תחליף? ביחס לאורי – תשכחו מזה. אף תחליף לא יתקרב אפילו למקור. התקשורת בישראל בלי השנינות של אורי אורבך – לעולם לא תהיה כתקשורת עם הראש השנון וההומור הציני הדק של אורי אורבך. ביטויי העמדה של הציונות הדתית השפויה, זו המתונה והמכילה בלא הרגשת נחיתות אלא בהרגשת מובילי דרך, לא יהיו בלי אורי אורבך קרובים אפילו למה שהיה אורי אורבך בשביל המגזר הזה. גם 'הבית היהודי' הפוליטי לא יתקרב להיות מה שהיה (בימיו הטובים יותר) עם אורי אורבך – מחולל 'הבית היהודי' וזה שהביא את בנט לחבילה. עם כל הכבוד לאחרים שם, לאורי, חרף גופו הנראה שברירי מאז ומעולם, היה מעמד – ובצדק – של האח השפוי והשקול. האח המבוגר (בשיקול הדעת ובמידת האחריות) שכולם אוהבים, מעריכים ורוצים בקרבתו, למרות שהוא ממש ממש לא היה פוליטיקאי ש'מסתחבק', מתחבק ומנשק. בטח לא אחד שמבטיח הבטחות שמראש יודע שאין כל כוונה או יכולת לקיים. גם מעמד הזקנים בישראל לא יהיה אחרי לכתו של אורי אורבך השר לענייני גמלאים כפי שהיה בשנתיים בהם הייתה לו הזכות לכהן כשר לענייני גמלאים. הוא קיבל את המשרד הזה כמשרד זניח שאף אחד לפניו לא התייחס אליו כלל, ואורי, כמו אורי, הפיח במשרד הזה יוזמות מקוריות, הכניס בו רוח רעננה והדביק אחרים בהתלהבות שאפיינה אותו בגישתו למבוגרים שבחבורה. 'שלישי בשלייקס' הוא רק ביטוי אחד מיני רבים.
רוב חייו המבוגרים שירת אורי אורבך בתקשורת. החל בעתונות מגזרית כמו 'זרעים', 'נקודה', לימים היה ממקימי עיתוני הילדים 'אותיות' ו'סוכריות', היה גם ממקימי רדיו 'קול חי' – ועזב יחד עם מנחם מיכלסון בעקבות מה שנראה היה להם כהתנכלות של הבעלים לציונות הדתית, וכן היה מנהל התוכניות בערוץ ה'תכלת', שלא החזיק מעמד זמן רב, הגיש משך שנים את התוכנית 'המילה האחרונה' בגלי צה"ל יחד עם עירית לינור, אברי גלעד ואחרים. במה שהיה פעם 'העיתון של המדינה', 'ידיעות אחרונות', כתב אורי אורבך טור שבועי בעניינים פוליטיים, מדיניים וחברתיים, ומשך שנים היה הקול הבודד של הציונות הדתית שם, מה שלא הפריע לו לרכוש לו חברים הרבה מכל קצות הקשת הפוליטית. אורי היה זה שדחף חברה' מוכשרים מהמגזר הדתי לאומי ללכת לתקשורת בכלל ולגלי צה"ל בפרט, בהבינו את כוחה של התקשורת בקביעת סדר היום הציבורי ובהשפעה על הציבור הרחב. חשוב מאוד היה לו שגם קולה של הציונות הדתית יישמע בתקשורת הכללית.
אורי גם הספיק בחייו הקצרים אך העמוסים לכתוב ספרים רבים לילדים - כמו "סבא שלי היה רב", "אולי בשבת יזרקו סוכריות", "באיזה שבט אתה?", "אסור להפוך תנין בשבת", "מוקצה" ועוד.
לכנסת נבחר ב-2009, ושוב בבחירות האחרונות. לאחר שהיה השושבין בהבאת בנט לרשימה, מונה אורי במרס 2013 לשר לענייני גמלאים בממשלה ה-33 של מדינת ישראל. השר לענייני גמלאים, כבר אמרנו. שבועיים לפני הפריימריז האחרונים ב'בית היהודי' אושפז אורי אורבך בשל מחלת דם קשה שתפסה אותו לפני מספר שנים.

בינואר אושפז אורי אורבך בבית החולים שערי צדק בשל מחלה. לאחר שבפריימריז (שנערכו בעת שאושפז) נבחר למקום השישי, כתב אורי הפייסבוק שלו: "אני חייב להקדיש את הזמן לטיפול דחוף ומשמעותי למען בריאותי". בתחילת פברואר, בתיאום עם בני משפחתו, הכריזה הממשלה על אורבך כנבצר זמני, והאחריות המיניסטריאלית על תפקידו הועברה לשר בנט.

בחוג בית אחרון שלו, בפ"ת
היום, יום שני, החזיר אורי אורבך נשמתו לבוראו. איש שכולם אהבו לאהוב. ימין, שמאל, דתיים, חילוניים. כ – ו – ל- ם למדו לאהוב את האיש העניו הזה, שמעולם לא ביקש כתרים לעצמו, לא לקח דבר לעצמו, וכל יישותו להעניק מעצמו לאחרים. אדם שידע את כוחן של המילים, ידע איך לאמר אותן ובפני מי, אדם שפיו וליבו שווים. זן נדיר בפוליטיקה בפרט ובחברה בכלל.
שלום חבר, תחסר לנו מאוד.
תגובות
הוסף תגובה
הוסף תגובה
רוב חייו המבוגרים שירת אורי אורבך בתקשורת. החל בעתונות מגזרית כמו 'זרעים', 'נקודה', לימים היה ממקימי עיתוני הילדים 'אותיות' ו'סוכריות', היה גם ממקימי רדיו 'קול חי' – ועזב יחד עם מנחם מיכלסון בעקבות מה שנראה היה להם כהתנכלות של הבעלים לציונות הדתית, וכן היה מנהל התוכניות בערוץ ה'תכלת', שלא החזיק מעמד זמן רב, הגיש משך שנים את התוכנית 'המילה האחרונה' בגלי צה"ל יחד עם עירית לינור, אברי גלעד ואחרים. במה שהיה פעם 'העיתון של המדינה', 'ידיעות אחרונות', כתב אורי אורבך טור שבועי בעניינים פוליטיים, מדיניים וחברתיים, ומשך שנים היה הקול הבודד של הציונות הדתית שם, מה שלא הפריע לו לרכוש לו חברים הרבה מכל קצות הקשת הפוליטית. אורי היה זה שדחף חברה' מוכשרים מהמגזר הדתי לאומי ללכת לתקשורת בכלל ולגלי צה"ל בפרט, בהבינו את כוחה של התקשורת בקביעת סדר היום הציבורי ובהשפעה על הציבור הרחב. חשוב מאוד היה לו שגם קולה של הציונות הדתית יישמע בתקשורת הכללית.
אורי גם הספיק בחייו הקצרים אך העמוסים לכתוב ספרים רבים לילדים - כמו "סבא שלי היה רב", "אולי בשבת יזרקו סוכריות", "באיזה שבט אתה?", "אסור להפוך תנין בשבת", "מוקצה" ועוד.
לכנסת נבחר ב-2009, ושוב בבחירות האחרונות. לאחר שהיה השושבין בהבאת בנט לרשימה, מונה אורי במרס 2013 לשר לענייני גמלאים בממשלה ה-33 של מדינת ישראל. השר לענייני גמלאים, כבר אמרנו. שבועיים לפני הפריימריז האחרונים ב'בית היהודי' אושפז אורי אורבך בשל מחלת דם קשה שתפסה אותו לפני מספר שנים.

בינואר אושפז אורי אורבך בבית החולים שערי צדק בשל מחלה. לאחר שבפריימריז (שנערכו בעת שאושפז) נבחר למקום השישי, כתב אורי הפייסבוק שלו: "אני חייב להקדיש את הזמן לטיפול דחוף ומשמעותי למען בריאותי". בתחילת פברואר, בתיאום עם בני משפחתו, הכריזה הממשלה על אורבך כנבצר זמני, והאחריות המיניסטריאלית על תפקידו הועברה לשר בנט.

בחוג בית אחרון שלו, בפ"ת
היום, יום שני, החזיר אורי אורבך נשמתו לבוראו. איש שכולם אהבו לאהוב. ימין, שמאל, דתיים, חילוניים. כ – ו – ל- ם למדו לאהוב את האיש העניו הזה, שמעולם לא ביקש כתרים לעצמו, לא לקח דבר לעצמו, וכל יישותו להעניק מעצמו לאחרים. אדם שידע את כוחן של המילים, ידע איך לאמר אותן ובפני מי, אדם שפיו וליבו שווים. זן נדיר בפוליטיקה בפרט ובחברה בכלל.
שלום חבר, תחסר לנו מאוד.
תגובות
הוסף תגובה
הוסף תגובה