למרות שבאותו רגע כעסתי על המשפט הזה, אני לא מאשים אותו. כיום האווירה במדינה היא ששמאלני הוא לרוב אינטלקטואל מוערך, בדרך כלל בדמות סופר או פרופסור, ואין לחלוק על חוכמתו ועליונותו גם כשהוא מסתובב בעולם ופועל נגד המדינה, בעוד שהימני הוא לרוב טוקבקיסט מתלהם ואלים עם שגיאות כתיב, שצריך לפחד ממנו ולבטל את הופעותיו בבית הנשיא. כשיש לנו עיתונים 'לאנשים חושבים' ואוניברסיטאות שמבטלות מחוות לאנשים בגלל דעתם הפוליטית, מי אני שאאשים את חברי הטוב על נאורותו?

החבר שלי לא טעה. כשאני רואה תמונות של טליתות מגואלות בדם, ילדות שנלחמות על חייהן, אנשים דרוסים או ילדים דקורים שוכבים ליד הצעצועים שלהם, זה מכעיס אותי. מאוד. זה גורם לרגש הלאומני שבי, לצד היהודי שהוא כל כך מפחד ממנו, לגאות בי. זה גורם לי להרגיש שבגלל אנשים עם גישה כמו שלו אין לנו מספיק הרתעה. ומה שהכי כואב לי, זה שלו זה לא נותן את אותן התחושות. שהוא מסוגל לתת מיד אחרי פיגוע איזה נימוק אינטלקטואלי מתנשא על מדיניות הכיבוש שבגללה הערבים כועסים, כאילו שלפני זה זרקו עלינו אורז ופרחים במקום בקת"בים וסלעים.

אבל יש נקודה קטנה שהוא טעה בה. ביחד עם הרגש, אני גם מסוגל לחשוב. כן, כן, אני ימני- וחושב. ולמרות שאני קצת חלש בדיונים פוליטיים, יש המון ימניים עם דעות חזקות ומוצקות שאם רק היו נותנים להם במה, היו מחזירים לנו את הכבוד. אבל הבעיה היא שבמקום לתת את הבמה הזו ולעורר דיון אובייקטיבי ופתוח (אני חושב שהשמאלנים האינטלקטואלים קוראים לזה 'פלורליזם'), משתיקים אותם. מוציאים חוקים נגד עיתונים שמציגים צדדים פחות מקובלים, מבטלים תוכניות רדיו, מכפישים עיתונאים ואנשים שמעיזים להגיד את האמת בפייסבוק, מבטלים פרסים, מארגנים חרמות ועושים עוד ועוד דברים שפחות מסתדרים עם תפישת העולם השמאלנית הקלאסית שאוהבת את כולם, אבל- מילא.
 
ד', חברה קרובה שהשתחררה בגיל 46 משירות קבע רב שנים באכ"א, מעבירה בימים אלו סדנאות לעידוד גיוס בתיכונים ברחבי הארץ מטעם משרד הביטחון. לפני שבוע ישבנו על כוס קפה והיא סיפרה לי על העבודה שלה. היא סיפרה לי שיש תיכונים, בין היתר בהרצליה, שלא מסכימים לה להיכנס בשעריהם, באמירה שהם לא נותנים לכל דבר שקשור לצבא להיכנס לבית הספר. כן, תיכונים שמקבלים תקציבים מהמדינה, ולא נותנים לנציגיה להיכנס אליהם. אין לי מושג מה קורה בתוך בית הספר ומה החינוך שהילדים מקבלים ויודעים מה- אני מעדיף שלא לדעת.

מה שיותר הפריע לי, זה שבמקרים רבים במקומות בהם כן נתנו לה להיכנס, תלמידים אמרו לה שהתפקידים אליהם הם שואפים להגיע בצבא הם אלו שיעזרו להם באזרחות. מבחינתם, הצבא הוא מן כורח המציאות שחייבים לעשות אותו בשביל להיכנס לחברה הישראלית, והדרך הכי טובה לעשות אותו היא דרך התועלת שאפשר להפיק ממנו. שום ערכים, שום אידיאולוגיה, שום מורשת קרב [ואם נהיה כנים, גם אצלנו התופעה רווחת. לא נדיר לראות צעירים שעושים עתודה או תפקידים כאלו ואחרים מתוך אינטרס להרוויח עוד שורה בקורות החיים (אני חלילה לא מכליל, רובם הם חבר'ה אידיאליסטים שמונעים ממניעים כשרים לחלוטין)]. אחד החבר'ה, היא מספרת, התעצבן על זה שבית הספר לא עושה הכנה לחיים שאחרי הצבא במקום הסדנה הזו. הצבא, הוא אומר, הוא רק תקופה זמנית, ולא צריך לתת לו התייחסות גדולה מדי.

הילדים האלה לא חשבו על הדברים לבד. אלו הדברים שהם שומעים בבית, מפי הוריהם האינטלקטואלים. אבל שוב, אין מה להאשים אותם. בחברה בה מאשימים כל פרויקט עם ניחוח יהודי כדבר גזעני (ע"ע שישי ישראלי, רעיון מבורך שגם עליו שמעתי טענות אינטלקטואליות מפי שמאלנים שנפגעו עד עמקי נשמתם ממנו), שמסיתים בה בעקביות נגד ימניים- הסתה שכוללת הפצת שקרים על גבי העיתון והתנצלויות קטנטנות במקומות נידחים לאחר מכן, חברה שבה אומנים לא מסכימים לקבל פרס ביחד עם אדם ששונה מהם אידיאולוגית, שבה עמיר בניון סופג עליהום בעוד אלונה קמחי (שכתבה שצריך לקבור את טוביה טננבוים מחבר, 'תפוס ת'יהודי', בחולות ראשון ושיר נגד חיילי צה"ל) ומוקי ('צריך לשבור למתנחלים את העצמות') נחשבים אומנים מוערכים, חברה שבה מכללה מציגה תערוכות מיצגים שלא היו מביישות את גדולי המחבלים- שלא נתפלא ששמיניסטים שולחים מכתבי סרבנות לביבי בעוד נערים בני גילם מחרפים את נפשם להגנת תושבי הדרום.

בימים אלו אני מדריך בארגון שנקרא 'מסע ישראלי', מסע בן שישה ימים שנועד לעודד את הנוער להתנדבות ולקרב אותו לעם, לארץ, למדינה וליהדות. ביום ההכנה לאחד מהמסעות, ישבנו כל המדריכים עם סגל המורים כשמנהלת בית הספר הגיעה והתחילה לשאול כל אחד מאיתנו איפה למד בתיכון. מאחר וכולנו היינו דתיים חוץ מאחד, ולאחר דברי ה'אני מכבדת דתיים, סבא שלי היה דתי' הרגילים, היא אמרה שהעובדה שכולנו ספגנו חינוך דתי היא בעיה גדולה שדורשת מתן פתרון. היא והיועצת, הבטיחה, תחשובנה מה עושים עם זה. המסע הוא משיחי, הסבירה, והמסרים שלו בעייתיים.

כשהלכנו לכיתות, ראינו בכל מקום שלטים עם הכיתוב: 'אל תהרוג את הדמוקרטיה', בצירוף אקדח.

אי אפשר להניף את דגל הפלורליזם ולדרוך בו זמנית על מי שחושב אחרת.