בשעת בוקר של ה-11 בנובמבר, עוד לפני שנשות המגזר בגבעת שמואל המעטירה הגיעו לפתוח את היום בקניון השכונתי, ישבתי עם דובי איכנולד, תושב השכונה, באחד מבתי הקפה שם. דיברנו על ספרות וספרים, סופרים וקוראים, ועל דובי  עצמו, מי שעומד בראש 'ידיעות ספרים' המעשירה את עולמה של התרבות הישראלית במאות ספרים חדשים מדי שנה. עבורי, וסביר להניח שגם עבור רוב קוראי הכתבה הזו, ה-11 בנובמבר הוא יום רגיל. כשעה אחרי שסיימנו את הפגישה קיבלתי במייל שלי הודעה מדב בזו הלשון: 
"דקות ספורות לאחר שסיימנו את הפגישה הודיע לי בני (היחיד, שמונה ילדים, שבע בנות ובן), כי נולדה להם בת, נכדה נוספת לי. זה מתקשר קצת לתאריך היום. ב-11 בנובמבר לפני 32 שנים היה אירוע צור, שבו 76 מחיילי צה"ל נהרגו ואילו אני ניצלתי. וכותבת לי בהודעה הסבתא אריאלה, אמא של אופיר, שאז עוד לא נולד כלל, 'מזל-טוב סבא. אין מקריות בעולם, 11.11 – ביום שבו ניצלת בצור, נולדה לך נכדה איכנולד'". ותוספת של דב: "יש רגעים שאנו כן מצווים לראות את הנס של חיינו כאן בארץ ישראל". 
דובי איכנולד לא לוקח את החיים כדבר ברור מאליו. הוא בן לאם ילידת ירושלים ולאב ניצול שואה שהיה באושוויץ, חיים – האח הבכור של דב נפצע במלחמת יום הכיפורים, דובי עצמו נפצע קשה בעת שהיה מפקד היחידה וניצל בנס באסון הפיגוע בצור במלחמת לבנון הראשונה, אסון שבו נהרגו 76 מחיילי צה"ל ואנשי השב"כ, אחיינו נכווה קשה בשריפה בטקס שנערך בבית ספר ביום השואה - מה הפלא שאצלו שום דבר אינו ברור מאליו.
כשאנחנו מדברים על ספרים וסופרים השיחה לא מתנהלת כמו שמדברים על ביזנס. רווח מול הפסד. העניינים שבחומר נדחקים לטובת עניינים שברוח. דב הוא אחד המו"לים הגדולים של ספרות עברית, בדגש על ספרות יהודית-ישראלית, ויחד עם האחריות הגדולה המתלווה לתפקיד הוא מרגיש שליחות לעשות את החברה שלנו טובה יותר, ערכית יותר ושורשית יותר.
 
*** 
 
ב-20 השנים האחרונות, מהרגע שהמחשב אישי, ובעקבותיו הדיסקים, האינטרנט, הטאבלטים, הסמארטפונים והעולם הדיגיטלי בכלל הפכו לנחלת הכלל, ובכל בית ממוצע במערב יש כמה מהמכשירים האלה, קמו הרבה אנשים שהספידו את כל תוצרי הפרינט-הדפוס – וצפו שזמנם של אלה קצוב ולא ירחק היום שספרים ועיתונים יהיו היסטוריה. הרושם הוא שחלק מתחזית קודרת זו אכן מתממש, ויותר ויותר עיתונים בארץ ובעולם נקלעים לקשיים בגלל האלטרנטיבה – המדיה המתוקשרת, הזמינה יותר, מעודכנת יותר, צהובה יותר, קורצת יותר. עם זאת, גם בנושא הזה יש חריגים.
שלא כמו עם העיתונים, מצבם של הספרים הרבה יותר טוב, וכל תהליך המודרניזציה העובר על היקום לא העיב על הביקוש להם. כך מעיד דובי איכנולד, 'סרוג', תושב גבעת  שמואל, שספרים, משפחה וחברים הם כל עולמו.
 
דובי איכנולד, בסוף העשור החמישי לחייו, חי ונושם ספרים מאז נולד. "צר עולמי כעולם הספרים", הוא מעיד על עצמו, וזה אך טבעי למי שמהיום בו עמד על דעתו ספרים הקיפוהו בבית הוריו, וככה נשאב לעסק המשפחתי יחד עם הוריו, אחיו הבכור חיים ואחותו הקטנה בתיה. לפני כמה עשורים, עיקר העיסוק שם היה באנציקלופדיות. מכלל, עולם התרבות, שער למדע, האנציקלופדיה העברית – שמות שלוותיקים מבינינו מעלים מן הסתם זיכרונות מילדותם. "כל ספר שהגיע הביתה גרם לחגיגה. כולנו קראנו אותו בשקיקה. משם רכשנו את עיקר הידע שלנו", מספר איכנולד בערגה. מאז העסק המשפחתי, 'ספרי חמד' שמו, התרחב, הפך למו"ל עצמאי לא רק בתחום האנציקלופדיות כגון בריטניקה לנוער, אביב, מילון אלקלעי וכדומה, ומ-1994 שותף עם 'ידיעות אחרונות' בשם המוכר כל כך "ידיעות ספרים". בשנים האחרונות בית הוצאה זה מהווה חממה, בין השאר, ליוצרים דתיים מהמגזר ה'סרוג', שיצירות של רבים מהם תופסות את הבכורה בטבלת רבי המכר. 
"אנחנו בעיצומו של רנסאנס עצום ביצירה יהודית-ישראלית. דבר כזה עוד לא היה, ובעוד 30-20 שנה, כשנסתכל על זה במבט לאחור, נבין עד כמה הרנסאנס הנוכחי גדול ומשמעותי. הלבה מבעבעת וסך היצירה הייחודית הזו עצום. אין מאושר ממני להיות חלק מזה", אומר דב איכנולד, שמכין לנו בצנרת עוד כמה יצירות ספרותיות של כותבים מהמגזר, שיתפסו מקום של כבוד בארון הספרים היהודי.
"הרב סבתו פרץ דרך חדשה בספרות היהודית-ישראלית. הוא החזיר את הגיבור העברי מן הקיבוץ, השדות ומרחבי השיבולים ושיכנו בשיכוני עולים אחידי מראה, קלופי טיח, חיוורי צבע. מ'שרוליק' הגיבור הישראלי הוא הפשיט את מדי החאקי וכובע הטמבל, וחזר והלביש אותו בגלבייה לבנה ורקומה בשוליה ונטע אותו בבית מזמיל שבירושלים. זו הייתה מהפכה. הוא האמין שהגיע זמנם של חכמי המזרח לתפוס את מקומם מעל דפי הספר העברי והשמיע את קולם.
בספרים אחרים הוא הביא את הגיבורים מבית המדרש אל הטנק, אל מרכז ההוויה הישראלית.
מבחינות רבות זו פריצת דרך גדולה יותר מזו שהייתה בספריו של ש"י עגנון, שכן עגנון חי בחברה שאף שהייתה חילונית הייתה נטועה בבית המדרש, כולם גדלו בבית המדרש והכירו את השפה והמונחים. הם, לעומתו, כפרו או סתם בעטו, אבל השפה הייתה נהירה וברורה להם.
כשהרב סבתו התחיל במלאכת היצירה שלו, הוא פנה גם לציבור חילוני שהביטויים והסיפורים מעולמו שלו היו זרים לרבים מקוראיו. ספרו 'תיאום כוונות' העוסק במלחמת יום כיפור שבה שירת הרב כטנקיסט, היה רב מכר ענק שחצה את כל מגזרי החברה הישראלית, והוא פותח ב'ברכת הלבנה'! זה מסמל את המהפכה שאולי רק בעוד 50 שנה נבין את מלוא משמעויותיה לגבי הספרות העברית. מה שהתחיל עם הרב סבתו, ממשיך להבנתי עם רבים וטובים אחרים. כך, למשל מיקי שיינפלד המספר על עולמו של תלמיד ישיבת ההסדר, עשהאל לובוצקי המביא את סיפורו של קצין דתי לוחם גולני, אלישיב רייכנר שמיטיב לתאר את המהפכה של הגרעינים החברתיים, ועוד רבים אחרים. הם אינם עוסקים רק באני העצמי, בלבטיי ובייסורי נפשי, אלא מביעים עולמות רעיוניים שהם ינקו מהמקורות. כל ההוויה שלהם היא בית המדרש והם מביאים את זה בצורה הטובה ביותר לחיי היום-יום, לכאן ולעכשיו. 
היום יש ספרות כזו מאוד ענפה, שלא לדבר על הספרות היותר הלכתית, שגם היא הולכת ומתעצמת, כדוגמת ספרה החדש של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי 'מהלכה בדרכה'. זו מהפכה ממש. ספריו של הרב בני לאו המנגישים באופן בהיר את סיפור ההיסטוריה היהודית בארבעת ספריו 'חכמים', ובספריו על הנביאים. ירמיהו וישעיהו משתרבבים פתאום לשיח הלאומי, לשפה לדיון, זאת תרומתו העצומה והשקטה של הרב בני לאו. בכל הרבדים יש עשייה של ספרות יהודית-ישראלית עצומה. עם כל זה, אנחנו רק בתחילת הדרך. אני ממש מרגיש כמי שמסביבו בוערות להבות רבות כאשר בכל רגע פורצת לה להבה ממקום אחר. זו ההנאה שבעולם היצירה, הכול תוסס ומבעבע.
תקופות קשות מולידות יצירות, ולדעתי גם שבועות הלחימה של צוק איתן עוד יקבלו ביטוי בספרות היהודית-ישראלית. חיילים רבים שלחמו שם וחיים את מורכבות הקיום הישראלי כאן עוד יֵשבו לנסח ולבטא את חיבוטי הנפש שלהם, סערות הנפש שלהם, הדילמות והרגשות".
 
ואיך מקבל ציבור שאיננו דתי את הספרות היהודית-ישראלית הזאת היוצאת תחת ידיהם של כותבים דתיים ואפילו רבנים?
"מדובר בתהליך זוחל. אני נטוע בעולם החילוני ב'ידיעות אחרונות'. בסופו של דבר יש הערכה גדולה מאוד לציבור הדתי. כולם מבינים שמתוכו תבוא גם התקווה. נכון, יש את הדיסוננס, יש את הרתיעה, אבל אני לא נבהל כי אני עסוק בהצמחה של דור הכותבים הבא.
 
הכול נשמע טוב, ובכל זאת, לא יצא לי להכיר אמא יהודייה שתעודד את ילדיה ללכת לתחום הספרות, להתפרנס מכתיבה. גם במוסדות החינוך הדתיים לא מייחסים חשיבות גדולה ללימודי הספרות, אז מה כבר ניתן לצפות?
"בחברה הדתית יש יראת כבוד גדולה למילה הכתובה. זה חלק מה-DNA, שכל מילה מקבלת תילי תילים של פרשנויות לאורך הדורות. עובדה זו מהווה חסם בפני יצירה עצמית, כי אם הכול כל כך טעון במשמעויות, היוצר מרגיש לא ראוי להעלות את המילים שלו על הכתב. זה לדעתי היה חסם של הרבה מאוד שנים, אבל הרב חיים סבתו פרץ כאן דרך לרבים מהתלמידים שלו וגם לאחרים. ובאמת, כבר יש פירות בשטח ואזכיר כאן כמה. ליאור אנגלמן פרסם ממש לאחרונה פרוזה מרתקת, לירז טויטו, בתו של הרב פרומן ז"ל (שאת ספרו הוצאנו בחודש שעבר), כתבה ספר פרוזה יפהפה שבקרוב יראה אור אצלנו. בת שבע סדן, כלתו של אבי המכינות הרב אלי סדן ובתו של הרב אלי הורביץ הי"ד, כתבה ספר נוגע ללב שנמצא כעת בשלבי הפקה סופיים, וגם אלחנן ניר, חתנה של אמונה אלון, שוקד על יצירה ספרותית. מי יודע אם פרץ היצירה הזה לא יפרוץ סכר גדול יותר. אנחנו מרגישים את הלבה רותחת וסבורים שהשעה כשרה. החסמים יורדים ואנשים ירשו לעצמם להתבטא בחופשיות. אני מאמין שזה יקבל את הביטוי שלו גם בבתי הספר ובמערכות   החינוך. זה תהליך, זה לוקח זמן, וזה בסדר. שינוים של נורמות שנהגו מאות בשנים קשה מאוד לשנות בפרק זמן קצר.


 
***
 
הספרות היהודית במאות הקודמות התאפיינה בשאלות ותשובות הלכתיות, פירושים וחידושים תורניים וקצת ספרות אידיאולוגית. רק פה ושם בצבצה 'ספרות' בסגנון מנדלי מוכר ספרים, אחד העם ושכמותם. מה לדעתך שווה ומה שונה כיום לעומת התקופה ההיא?
לדעתי "הולך וגדל הדור". הציבור הרחב היום הרבה יותר אינטליגנטי ומלומד ממה שהיה הציבור הרחב אי פעם בתולדות העם היהודי. אני יודע שזאת אמירה יומרנית, אבל אני עומד מאחורי הקביעה הזאת. הפסגות שהציבור מגיע אליהן היום הן הרבה יותר גבוהות, ובהכרח גם היצירה שואפת להגיע לאותן פסגות גבוהות ואף להתרומם מעליהן. אם לפני מאה שנים הראי"ה קוק זצ"ל היה הפסגה המאירה לכולם, הרי שהיום, גם אם אין לנו אדם בסדר גודל של הרב קוק, אני בטוח שבעוד שלושים שנה, כשנסתכל אחורה על ימינו אנו, נבין את גודל השעה שבה אנו נמצאים עתה כאשר נמנה את היוצרים המוכשרים שלנו, המעשירים את ארון הספרים היהודי בספרות יהודית-ישראלית משובחת. לא אחד, אלא רבים, כגון הרב ליכטנשטיין, אלי ויזל, הרב ריסקין, מלכה פיוטרקובסקי, הרב מדן, הרב עמיטל, הרב שטיינזלץ, הרב שג"ר, הרב מיכאל אברהם, הרב סמט, הרב בני לאו, הרב חיים נבון, ימימה מזרחי – הרבה כותבים וכותבות מוכשרים המעשירים את הידע שלנו ואת עולמנו התרבותי, ועוד לא דיברתי על הרב עובדיה יוסף, הרב גורן ואחרים, בני דורנו ממש. האם זה לא רנסאנס יהודי-ישראלי אדיר?
 
בין השאר, הוצאת 'ידיעות ספרים' בחרה להתמקד בנישה של יהדות לילדים ולקהל חילוני. מה החשיבה שעומדת מאחורי ההחלטה הזאת דווקא בתקופה הנוכחית?
אנחנו עובדים כעת על סדרת ספרים לילדים, שמיועדת בעיקר לילדי ישראל שהסידור והמצוות הם לא לחם חוקם. הסדרה תביא להם בצורה מרתקת ושובת עין מאמרות חז"ל, כשעל המלאכה הזו מופקדת תמי הלוי. העיתונאית המוכשרת אמילי עמרוסי מכינה עבורנו סדרת ספרים שתביא את פרשיות השבוע לילדים, דב אלבוים שוקד על הנגשת אגדות חז"ל לקטנים, ועוד תכניות רבות בצנרת.
אנחנו מנסים להעביר את התרבות היהודית בשפה עכשווית לקהל היעד החילוני. יש לזכור שהפוליטיקה הפקיעה את היהדות מכלל ישראל במשך 200 שנות חילון. בשנים האחרונות יותר ויותר חילונים מנסים להתקרב לדברים היפים שבדת בלי לקבל עליהם את מוסרות הרבנות. אנחנו עושים זאת דרך הספרות. שאלת אם יש צמא לכך, התשובה היא שבהחלט כן. דוגמה מוחשית לכך הם ספריו של פרופ' אביגדור שנאן על פרקי אבות. מכרנו קרוב ל-100 אלף מהספרים האלה. זה מעיד כמובן שיש את הניצוץ, שעם ישראל רוצה את פרקי אבות, אבל לא דרך ה'משנה היומית' של הרבנות, אלא דרך המסרים של פרקי אבות. אנחנו מנסים לשכפל את ההצלחה הזו עם מותגים אחרים שלנו. דוגמה טובה נוספת לכך הוא מפעל ה'תלמוד הישראלי' של מאיר יעקבסון ואבי רט. מפעל ענק. אני מרגיש שאני נמצא כמו בתקופת הנביאים, עם אנשים בעלי השראה עם מבט ארוך טווח המייצרים מפעלים נפלאים. זה דבר ענק. מפעל התלמוד הישראלי הוא פרי יוזמתו של מאיר יעקבסון, בן תורה ומבעלי חברת תרופות ענקית ומצליחה, שמחליט על דעת עצמו להנגיש את 'הדף היומי' לילדים ונוער, לגרום לילד לאהוב את הגמרא. איזה אומץ, איזה חזון, פשוט מפעים! הוא ואבי רט מרימים מפעל תרבותי ענק בכל הארץ ורותמים עוד ועוד אנשים לחזון ולדרך. לעמוד מהצד ולהסתכל במעשה היצירה שנרקם כאן זה פשוט דבר שמעורר השראה. אם אנשים אלה היו חיים בתקופת התנ"ך הם היו נקראים הנביאים.
 
לפני כעשרים שנה, עם פריצתו של העולם הדיגיטלי לעולמנו, היו שסתמו את הגולל על עולם הדפוס והשמיעו תחזיות קודרות גם לעתיד תעשיית הספרים. נביאי שקר?
בעשרים השנים האחרונות, בכל כמה שנים קם איום אחר על הפרינט. פעם זה הסי.די, אחר כך פריצתו של האינטרנט, בהמשך העולם הדיגיטלי וכדומה, ועדיין רוב העולם קורא גם היום ספרים בדפוס. גם בעולם הגדול, שבו הספר הדיגיטלי חדר בצורה חזקה יותר מאשר בישראל, נכון לעכשיו הקריאה בדיגיטל לא באה על חשבון הספר המודפס.
זה נכון שבעולמנו המלחיץ יש בעיות של זמן פנוי, והאדם הממוצע ממלא את הזמן שלו מול המסך הרבה יותר מכפי שעשה בעבר. באופן טבעי העובדה הזאת פוגעת בקריאת ספרים, שכן דרך המסך הדיגיטלי האדם מקבל הרבה מהחוויות ומהידע שלו. אנחנו בהחלט מתחרים על זמן המסך, ולשמחתנו מה שעומד הרבה מאוד לזכותנו זו החוויה הגנטית שכנראה נמצאת בגנום האנושי, ועיקרה הוא הרצון בהתכנסות של עצמך מול הקריאה. הרצון הזה להיות לבד מול דפי הספר, האינטימיות, החוויה מעשירת הדמיון, אלו דברים שאין להם תחליף. אם בעתיד יהיה תחליף – נתמודד גם אתו.
בסופו של דבר אנחנו כמוציאים לאור, שרוב זמננו נמצאים בתוך היצירה וחיים אותה ממש, אותנו זה פחות מטריד אם האדם יקרא את הסיפור דרך האינטרנט, דרך הפייסבוק, דרך הספר הדיגיטלי או דרך הפרינט. חברי הטוב, הסופר חיים באר, אמר לי פעם שאנחנו המו"לים הם הספנים שמשיטים את חלומותיהם של הסופרים. אנחנו רק הסבלים שמתווכים בין היצירה לבין הקהל, ולכן תמיד נתאים את כלי התחבורה לשאת את גודל המעמסה ולהביאה אל הקהל.
אנחנו מעבירים היום את כל הספרים לעולם הדיגיטלי. המיזם הכי גדול בתחום הדיגיטלי הוא של 'ידיעות' ונקרא 'עברית', ובעצם כל ספר שיוצא לאור בפרינט ניתן היום להשיגו גם בדיגיטלי במכשירים השונים. ממש לא הופתענו לראות שרבים מהישראלים הטסים לחו"ל מטעינים את האייפוד שלהם בכמה ספרים בעברית כדי לקרוא אותם בחו"ל במקום לסחוב במזוודות עשרה ספרים. אנחנו נמצאים בתחום הזה בתחילת הדרך, אני מניח שהתופעה תתרחב, אבל בשום מקום בעולם קריאת הספרים הדיגיטלית לא החליפה את קריאת הספרים המודפסים ואני משוכנע כי כך יהיה גם אצלנו. זה יהיה זה לצד זה.


 
איך אתה מגדיר ספר טוב?
"קטונתי. לתפיסתי, מי שמחליט בעניין הזה הוא הציבור. לא מבקרי הספרות ולא קליקה ספרותית יוקרתית ככל שתהיה. כמו המונה ליזה בצרפת יש עוד 20 יצירות, בטח לא פחות מרהיבות. מה עשה את המונה ליזה לתמונה שמכל העולם באים לראות אותה? טעם הציבור הרחב, ואם תרשה לי, גם נגיעה אלוקית או מזל.
מה שברור בעיניי זה שגם ספר שנחשב על ידי הגורמים הספרותיים כספר מאוד חשוב, אם הספר הזה לא מצליח להימכר, אני לא מהחסידים של הספרות הזאת. אני נוהג להגיד לאנשיי שספר שנמצא במחסן, נכשלנו איתו. עם זאת, אני כן חסיד גדול של ספרות הגורמת לקורא חוויה רגשית שעמה הוא נשאר לאורך זמן. 
 
אתה יודע מראש להעריך מה הולך להיות סיפור הצלחה?
זה חלק מהיופי של היצירה. לעולם אינך יכול להסיק מהעבר לעתיד מכיוון שטעמים משתנים. אתה צריך להבין מה גורם לבן אדם להכריז שספר מסוים הוא 'ספר טוב'. לפעמים אנחנו מקבלים כתב יד ובטוחים שהספר הזה מאוד מאוד יצליח, אבל בפועל הקהל מפנה לספר הזה כתף קרה. לפעמים קורה גם ההיפך. זו גבהות לב לומר שיש לנו את המפתח לחזות זאת. יש ניסיון מצטבר ואני רשאי להניח שאם הצלחנו מאוד, למשל, עם הסופר הרלן קובן בספרי מתח, סביר שהוא ישמור על רמה ספרותית גבוהה ושגם ספרו הבא יצליח. עם זאת, אנחנו עדיין רואים לפעמים אכזבות גם עם שמות ידועים ואהובים. יצירה מורכבת מריחות, מטעמים, מאווירה, ממצב רוח אישי ולאומי, ומסוג של השראה שלא תמיד אפשר לנבא. לפעמים הניסיון משמש לרועץ. לפעמים אתה מסיק מהעבר באשר לעתיד, כשהמציאות היא כבר במקום אחר לגמרי.
בסופו של יום, במבחן הניסיון כל מו״ל נושא עמו רשימה מפוארת של החמצות, אכזבות וכישלונות, אני מקווה שאצלנו צד ההצלחות עדיין מטה את הכף.
 
התקשורת עוסקת הרבה ביוקר המחיה. האם בקופה הרושמת בחנויות מרגישים פחות תנועה?
לא. ענף הספרים יציב מאוד יחסית לענפי צריכה אחרים. ספר הוא מוצר צריכה זול יחסית שעלותו היא 60-50 שקלים, והוא מספק לקונה ולכל בני ביתו הרבה מאוד שעות של חוויה. בנוסף, מוטמע בנו שקריאת ספר היא חוויה חינוכית חיובית, חוויה מעשירה, חוויה מלמדת, ולכן לדעתי היקף רכישת הספרים הוא קבוע ואף במגמת עלייה לאורך שנים. אני גם לא מודאג מכך שאומרים לי שהנוער לא קורא ספרים. הוא יקרא. תן לו לסיים צבא והוא יקרא, והרבה. נכון, יש לפעמים תקופות קשות בענף הספרים, כמו מלחמה, אבל בסך הכול הגרף יציב ומתברר שספר הוא מוצר צריכה שלא מוותרים עליו גם בימים קשים.
 

האם חוק הספרים נתן למו"לים מכה חזקה? סופרים טוענים כי אין מה להתאמץ, שכן הם מקבלים מהמו"לים תמורה פעוטה על מאמצם וכישרונם.
חוק הסופרים מקבע את זכויותיו של הסופר. מעתה זה לא נתון לשיקול דעת המו"ל או הצרכן. מחיר הספר נקבע, שכר הסופר נקבע באחוזים ממנו, וטוב שכך זה קרה. הזעקה שהסופרים מקבלים שכר נמוך טוב שהייתה אבל כולנו, המתרגם, המגיה, העורך ואנחנו כמו"ל נפגענו, הצרכן שילם בזול – 25 שקלים לספר – לא היה הרבה מה לחלק. השוק בכללו היה בכשל גדול, ואני מרגיש שהתחלנו כולנו לחזור למוטב 
 
 
**
חבר משותף לדב ולי סיפר לי פעם על טיולים משותפים שהם עושים אחת לשנה כדי 'לנקות את הראש'. לא, לא מדובר בסיור מוזיאונים. הם אוהבים בעיקר אקסטרים. לא, הגיל לא מפריע. טרקים הם בעדיפות גבוהה מבחינתם. איפה הם לא היו? בהודו, במזרח, בדרום אמריקה ובמקומות אטרקטיביים נוספים. "אחת לשנה אני נוסע עם חברים להתנתק מהסלולרי ומהחוויה היומיומית, אני לוקח איתי ערימה של ספרים וחברים – ונהנה מהניתוק מזה ומהחוויה מזה", הוא מעיד על עצמו.
שבוע לפני פגישתנו חזר דב מטיול מיוחד עבורו. הוא לקח את בנו, חתניו, אחייניו, את אחיו חיים, בנו וחתניו – סך הכול 11 גברים, לטרק בהרים של באווריה שבגרמניה. הצעירים שבחבורה, כולם בוגרי סיירות או יחידות קרביות, קצינים במילואים, מה שנקרא 'מלח הארץ', הקפידו על קלה כבחמורה עד כדי כך שאפילו לא אכלו בחדר האוכל של בית המלון. דב מעיד כי הרגיש בכך גאווה עצומה. השבת במינכן בכלל עשתה לו את זה. "שירי הנשמה ששרנו בסעודה השלישית במינכן, במקום שבו הנאצים התחילו את המעשים המתועבים שלהם, היו מרגשים עד דמעות. שירת 'אל מסתתר בשפריר חביון' שכולם שרו בעוצמה ובכוונה בקעה לה שם במרחבי החדר שהוקצה לנו במלון במינכן, כאשר מהחלון מולנו נשקף לו בניין המפלגה הנאצית שבה היטלר תכנן את צעדיו עד לפתרון הסופי, וברגעים אלה הראש לא מפסיק לחשוב על מה שהיה כאן, אבל עם זה אתה מרגיש 'שהאל עמנו, הוא לא מסתתר'. יושבים להם נכדיו של צבי איכנולד שכל משפחתו הוכחדה בפתרון הסופי, ושרים במינכן שירי סעודה שלישית, ללא פחד וללא מורא!
אני בטוח שגם בתקופת טרום עליית הנאצים לשלטון, כשיהדות גרמניה הייתה בשיא תפארתה, לא נשמעו במינכן שירי נשמה בעוצמה ובכוונה כזו בסעודה השלישית, מסיבות אחרות כמובן".
הוא מספר ומתרגש כאילו הסעודה המיוחדת הזאת לא הסתיימה עדיין.
 
**
 
באתר ynet של 'ידיעות אחרונות' כתב דב איכנולד לפני כמה חודשים מדם לבו על ביקור שלו עם אביו במחנות ההשמדה. דב חי את ההווה, רוצה לתקן את העתיד, אך נשען על העבר.
"הבית שלנו מאוד מיוחד. אמא שלי היא צברית ילידת ירושלים שעברה את ימי המצור. היא עברה את כל תקופת המנדט הבריטי, היה לא קל. סבא וסבתא שלי נולדו בעיר העתיקה ופונו משם.  אבא שלי היה באושוויץ. הוא איבד את כל משפחתו בשואה הנוראה, הגיע לארץ ויחד עם אמי הקימו משפחה. אחי הבכור, חיים, נפצע כטנקיסט במלחמת יום כיפור, אני נפצעתי במלחמת לבנון בצור והבן של אחי נכווה כולו בטקס יום השואה. הסיפור של המשפחה שלי הוא ממש הסיפור של העם היהודי. זה נראה כטראגי, אבל בסך הכול – יש הרבה על מה להודות לקב"ה. כשאנחנו יושבים כאן, בני הבכור נמצא בחדר לידה עם אשתו ובעז"ה יהיה לנו עוד נכד. ביקור בפולין עם אבי, ביקור שמחייה את כל מה שהיהודים עברו שם, יכול להעיב על שמחת החיים שלנו. אבל אפשר וצריך גם להסתכל על חצי הכוס המלאה. צריך להסתכל על התמונה המלאה, להסתכל מהיכן הגיעו האנשים האלה כמו אבא שלי, מביב שופכין של ההיסטוריה העולמית ולמרות הכול הם הקימו משפחות לתפארת. כשהסתובבתי עם אבי במחנה ההשמדה בו הוא היה בזמן השואה, אמר לי אבי: 'כל בוקר התפללנו בשחרית 'עזרת אבותינו'. אבל איזו עזרה הייתה לנו אז'?! אבל היום, כשאני מסתכל בגדול, כשאני יוצא מהכאן ועכשיו, ורואה מה נעשה במאה הזאת – זה בהחלט מעורר השראה ותקווה גדולה".
 
**
 
לסיום, לא מדגדג לך קצת להיכנס לפוליטיקה?
תשאיר אותי בעולם הספרים כל ימי חיי. עולם היצירה הוא עולם שכולו טוב ואני נהנה מכל רגע, מכל שורה יפה או סיפור טוב חדש שאני קורא. אני עדיין מתרגש מכל כתב יד שאני מקבל, ושמח מכל ספר שיוצא, מכל מפגש עם סופר, סופרת או יוצר בראשית דרכם. אני מרגיש שזכיתי בזכות גדולה לעסוק בדבר כל כך משמעותי ומתגמל.
 
(הריאיון עם דובי אייכנוולד מופיע במגזין 'פסיפס' – מגזין הבית של הציבור הדתי-לאומי, גיליון חודש דצמבר. למינויים: טל' 03-9100720).